עיתון "ניו-יורק טיימס" קבע השבוע שבמהלך העשור האחרון, מוזיקאים ישראליים הפכו לכוח מעצב בסצינת הג'אז, בעולם כולו ובניו-יורק בפרט. ההצהרה הזו באה בעקבות פתיחת פסטיבל "ג'אזריאל", אותו מגישה הקונסוליה הישראלית, ובו יככבו חברי נבחרת האולסטאר של הג'אז הישראלי. לצד ג'אזריאל, נפתח ביום רביעי האחרון פסטיבל "ענף הזית" ב- Sixth Street Synagogue שבאיסט וילאג' (בין השדירה הראשונה לשניה). "ענף הזית" מגיש סידרה מוזיקלית בת שבוע וחצי, באווירה אינטימית, שמתגאה גם היא בכמה כוכבים וכוכבים עולים: פרנק לונדון מ"קלייזמטיקס", אייל מעוז מ"אדום", רפי מלכיאל, דפנה מור, הדר נויברג, רעות רגב, דן הרן, הפסנתרן-מלחין אלון נחושתן, ועוד. במוצ"ש, 12 במאי, ב-9 בערב, יופיע נחושתן בבית הכנסת האקלקטי עם הרכב הג'אז-כליזמר שלו TALAT, המנגנת פיוז'ן של לחנים כליזמריים ותפילות יהודיות עם ג'אז, גרוב, מוזיקה ים תיכונית ומקצבים אפריקאים.

"הרבה כימיה ויכולות אקלקטיות אינסופיות". אלון נחושתן

"כשאתה רחוק מהבית הזהות היהודית מתחילה לבצבץ", אלון מסביר בשיחה עם "ידיעות אמריקה". "בירושלים, בזמן הלימודים באקדמיה למוזיקה, לא הרגשתי שום צורך לנגן מוזיקה יהודית. זה לא היה קשור אלי. בישראל הכליזמרים היו הדתיים, היה להם פסטיבל שלם בצפת. זה משהו שבשבילו היית צריך ללבוש כיפה וציצית ולשמור שבת". החיבור למוזיקה יהודית החל דווקא בבוסטון, במהלך לימודיו לתואר שני בקונסרבטוריון של ניו-אינגלנד, שם למד עם המורה הנקוס נטסקי, מ"כליזמר קונסרבטורי באנד", להקה שלצד ה"קלייזמטיקס" הובילה את הרנסנס של המוזיקה הכליזמרית. "בבוסטון הכרתי מוזיקאים לא ארותודוכסים שהתמקדו במוזיקה הזו ודרכם הבנתי שהיא מעניינת אותי בזכות עצמה, שאפשר ליהנות ממנה גם מחוץ להקשר דתי."

אלון הקים את TALAT ב-2006, בעקבות ההכרות שלו עם מוזיקאי האוונגארד הוותיק ג'ון זורן (המנהל גם את הלייבל המפורסם "צדיק", בו צמחו כוכבי ג'אז ישראלים רבים). בנוסף לדיסק שהוציא עם טאלאט (The Growl) במסגרת "צדיק", יש לאלון עוד חמישה דיסקים עם הרכבים שונים. כפסנתרן ניגן בעשרות הרכבי ג'אז מובילים כמו השלישיה של פראנק לונדון, אפרו ביט אנסמבל ורבים אחרים והופיע בפסטיבלים ברחבי העולם. את בימות הג'אז של ניו-יורק הוא מכיר היטב, מ"בלו נוט" ועד לקארנגי הול. במגזין All About Jazz נכתב עליו כי הוא "פסנתרן-מלחין פנטסטי עם הרבה כימיה ויכולות אקלקטיות אינסופיות".

ההצלחה של אלון כמוזיקאי די מדהימה אותו, בהתחשב בעובדה שהוא שלושת-רבעי חירש. "חזרת, אדמת, לא ברור – בחודשים הראשונים לחיי איזושהי מחלה פגעה בשמיעה שלי". בגיל שלוש הוריו לקחו אותו לבדיקות וגילו שאלון חירש לגמרי באוזן ימין, ושבאוזן שמאל יש לו יכולת שמיעה של 25% בלבד. "אני מכיר את המושג 'סטריאו', אני מבין מה זה אומר, אבל מעולם לא חוויתי שמיעה סטריאופונית", הוא אומר כשהוא מישיר עיניו קדימה, אל הרחוב, כדי לכוון את אוזנו השמאלית אלי. "אם יותר מידי קולות שונים מגיעים מכמה מקורות שונים, לפעמים זה פשוט נשמע כמו רעש", הוא מודה.

הפיצוי על השמיעה המוגבלת היה הרקע המשפחתי המוזיקלי. "אמא שלי מורה למוזיקה", הוא מספר, "היה לנו פסנתר בבית ולמדתי לקרוא תווים ולנגן עליו מגיל צעיר. כשגדלתי תמיד הייתה מוזיקה קלאסית באוויר". אבל אלון לא ציפה לרגע שיוכל לפתח קריירה בנגינה. "הייתי מודע לזה שאני לא שומע נורמלי, שיש לי בעיית שמיעה. לכן את הקריירה המוזיקלית שלי התחלתי כמלחין. על הנייר, מה שאני צריך זו הבנה טובה במוזיקה ודמיון". לפני קרוב לעשור הוא סיים תואר ראשון בהלחנה באקדמיה למוזיקה בירושלים וזכה להכרה כמלחין מודרני. אבל לפני כעשור, כשעבר מירושלים לבוסטון, החליט להעיז ולצאת אל הבמה. "המלחין יושב בירכתי הבמה ובחזית עומדים הנגנים, מבצעים את המוזיקה ונותנים לה את האינטפרטציה שלהם. אני תלוי בהם. הרגשתי שאני חייב להתגבר על המרחק הזה. את היצירות שאני כותב רציתי לנגן בעצמי, למרות המגבלות. החלטתי שאני כן רוצה להגיע לקדמת הבמה, להגיד: 'עכשיו אני כאן! אני כתבתי את המוזיקה הזו, אני מנגן אותה, אני אחראי לה מתחילתה ועד סופה', ולנקודה הזו הגעתי כשעברתי לניו-יורק".

מתוך רבבות האנשים שאלון ניגן לצידם, רק מתי מעט חברים קרובים מודעים לפגם השמיעה שלו. "אני לא נוהג לספר על זה לאנשים. זה תמיד מפליא ומשמח אותי שאני מסוגל לאלתר איתם מבלי שהם מבחינים בזה. אף פעם לא הייתי צריך להתנצל. אף פעם לא אמרתי, סלחו לי, אני לא שומע. גיליתי שאם אני יושב בזווית הנכונה לאוזן ששומעת, אני מסוגל להבין את המוזיקה מצוין. תמיד מספרים בדיחות על הצלף העיוור, או על הסנדלר שהולך יחף. מוזיקאי כמעט חירש, זאת כמעט בדיחה. אבל מסתבר שזה אפשרי".