הבת שלי כבר לא תלמד ב"בית יעקב"
לפני החגים מידפקים על דלתנו כדי לבקש תרומה, מכנים אותנו "צדיקים" ומזכירים ש"כל ישראל ערבים זה לזה". אנו פותחים את הכיס ורואים בכך זכות, אז למה כשמדובר ברישום למוסד חינוך, הורים חרדים שעובדים נחשבים פחות?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- ירון לונדון חכם על חרדים, ולא על ערבים/ יצחק טסלר
- גאוצ'ו בבית הכנסת: מושבות היהודים בארגנטינה
- "כיפות על עבריינים - יש שופטים שמושפעים מזה"
בצומת זה של חיי אני עומדת בנקודה מכרעת של עיצוב הבית שלי. אני לא מתכוונת לחדרים או לספות, אלא לרגע ההחלטה על מוסד הלימודים של בתי הבכורה. פתאום, לפני הישיבה על ספסל הלימודים, אני תוהה לאן. האם אני רוצה שתצעד כמו עדר לסמינר הסמוך לביתי כי זה נוח? האם אני רוצה להתחזות למחזיקת טלפון נייד כשר, בהכשר הבד"ץ? האם אצטרך מעתה להישמע להוראות שמאפשרות לעסקני המגזר לצמוח?
נדמה שבציבור החרדי פשטה התפיסה שסלולרי כשר, גרביים בעובי 40 דנייר, ובת ב"בית יעקב" מבטיחים את העולם הבא, השידוך כבר מוכן ויש למשפחה "תעודת כשרות".
פתאום מחפשים אותנו
אני לא יכולה להסתיר את העצב שטמון בדילמה הקשה. למה אני לא יכולה לשלוח את הבת שלי למוסד חרדי כמו שאני גדלתי בו ולהרגיש שאני נותנת לה את הטוב ביותר, עם הכשרה לעתיד? איך קרה שעבודה על ערכים ומידות, דרך ארץ ואהבת הזולת באים רק לאחר שמירה על צניעות? למה אני צריכה להרגיש סוג ב' משום שבעלי עובד לפרנסתו ואורח חיינו מתנהל בפתיחות למגזרים שונים?
עכשיו זהותי האמיתית נחשפה, אפילו לעיני עצמי. זה גורם לי לשאול את עצמי שאלות כמו מי אני? מה אני? לאיזה זרם אני משתייכת? מותר לי להיות סוג של אינדבדואל? או שאני חייבת לדהור בעיניים עצומות?
יש כמה נקודות ציון בשנה שבהן ציבור העובדים החרדי נהיה סמל של ממש. לפני פורים מידפקים על דלתנו, לבקש את תרומת עמלנו, וכן לפני פסח ל"קמחא דפסחא", ושאר חגי ישראל. וכמובן שיש את הפלאיירים בתיבות הדואר השכם והערב, שבהם מכנים אותנו "צדיקים, רחמנים בני רחמנים" ומספרים ש"אחיך בצרה" וש"כל ישראל ערבים זה לזה". התרומה היא זכות עבורנו, אנחנו מעריכים מאוד את יושבי בית המדרש, אך למה כשמדובר בחינוך, אנחנו פחות צדיקים, וערבות ישראל איבדה את תוקפה?!
לא נותנת דירה, אלא בית
ברוך השם, בחסדו ובגבורתו, הציבור שלנו התפכח. אני מוצאת את עצמי עומדת בפני הדילמה עם לא-מעט אמהות נוספות שדואגות לחינוך ילדיהם. עסקנים דעו, לא לעולם נלך שבי אחריכם, לא אתם תכתיבו לי איפה לגור, איזה נייד לרכוש, מה לחשוב או אפילו מה לאכול. בשביל זה יש תורה. היא ספר החוקים היחיד שלעולם לא ייצא מהאופנה. הפוליטיקה הסבוכה שלכם, שצצה כפטריות אחרי הגשם, נמאסה עלינו. הבנתם שאפשר לעשות מזה כסף, אז קפצתם על המטרה כמוצאי שלל רב? אז למה לכם מותר לעבוד, ולבעלי לא? ראיתם פעם עסקן שיושב ולומד, כפי שהוא דורש מאיתנו? מצחיק, והוא אמור להחליט באיזה משבצת אני.
אני חלילה לא מדברת על אותם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, על אלה הראויים למקום בגן עדן על עצם תורתם
וקיום המצוות, על טוהר המידות והחינוך הטבועים בילדיהם, אבל לצערי, הרוב כבר שונה ומעדיף להתחזות כדי לקבל שידוך טוב.
בטח אחרי הטור הזה כבר נפתרה לי הדילמה, כי אחרי משפטים כאלה, בית יעקב כבר יחכה לי בסיבוב. ואולי טוב שכך.
לחתן של הבת שלי אני אולי לא אהיה חייבת לקנות דירה, אבל אני אתן לו בית מלא בערכים, מידות ואהבה. אני לא אסתכל עליו לפי גודל הכובע, אלא במה שטמון תחתיו. אני אתן לו אשה שתהיה מוכנה לכל טלטלות החיים ותסתכל בבגרות על דרכי פתרון, תקבל כלים להתמודד עם עול כלכלי וחינוכי, ותישא עיניה לאביה שבשמים ולא תיפול נטל על אביה שבארץ.
- נוגה רוזן
היא עיתונאית וכתבת לענייני אקטואליה, יהדות ומשפחה.