משאלי: "הדתיים בעיכוב של עשור אחרי החילונים"

זה נראה בהתחלה כמו שילוב של "ארבעה בתים וגעגוע" ו"סרוגים", אבל מסתבך בהמשך: בניין עם כמה כניסות בעיר גדולה במרכז הארץ, רוב הדיירים דתיים עם כיפה סרוגה אבל חלקם חילונים - רובם צעירים, זוגות, גרושים, רווקים, ויש גם כמה זוגות ותיקים. הסיפור מתחיל באישה ששורפת לבעלה את האוטו. דתייה דווקא. נמאס לה. האירוע הזה מעורר בנפשות הפועלות שורה של רגשות, תהיות, וגם פעולות. זה מה שקורה ב"בניין שלם", הרומן החמישי של יעל משאלי, סופרת פורייה בת המגזר הדתי-לאומי.

ראיונות נוספים בערוץ הספרים :

• אפרת דנון על כתיבה ממרחק נפשי
• הרמן קוך על "בית קיץ עם בריכה "
• דיוויד וויטהאוס על כתיבה ודיכאון
  

"בניין שלם". מציאות חילונית במגזר הדתי-לאומי

"בניין שלם" (בהוצאת כנרת), או בשמו המלא "בניין שלם, כניסות א-ה", כתוב בשפה מדוברת, פשוטה, קולחת, עוקצנית, משעשעת. הסיפור מסופר מכמה נקודות מבט: שלומית הבלוגרית, דתייה-לייט בת 28 שמאוכזבת מהמין הגברי אבל בעצמה לא ממהרת לעזוב את הפנטזיה על הגבר המושלם; נעם, אם לחמישה שהחליטה להתגרש מבעלה אהרון הנחנח; הזוג הצעיר שירה ועמיחי, וגם ההורים של עמיחי שעברו להתגורר בבניין הסמוך; הרווק הנצחי שמוליק; הזוג אורי ורעות, שנקלעים למשבר זוגיות בעקבות רומן שאורי ניהל עם השכנה; ועוד ועוד.

"בנות, תנו בהם סימנים", כותבת שלומית בבלוג שלה "אין יור פייס". "יש את המפחדים ממחויבות, יש את המפחדים מאינטימיות, יש את הקשורים לאמא שלהם, יש את הפוסט-טראומטיים אחרי שמישהי זרקה אותם, בקיצור: קבלו את הלא מתחתנים, ואיך לכל הרוחות אפשר לזהות את זה עוד בדייט הראשון והשני, ומה עושים עם זה", נשמע כמו רומן תל אביב חילוני נוסח סקס והעיר הגדולה? לא בדיוק.

דת מחוץ למיינסטרים

משאלי היא דתייה לא שגרתית. היא נולדה ב-1960 וגדלה בבני ברק. למדה באולפנא כפר פינס, ושירתה שלוש שנים בשירות לאומי. היא כתבה את הרומנים "כרת", "שעשני כרצונו", "אשה אל אחותה" ו"רק בוקר קיץ, לכאורה" - וכעת מתפרסם "בניין שלם". כמו כן פירסמה שני ספרי ילדים וערכה את ספר העיון "פרקי אמהות". משאלי נשואה, אם לשבעה, מתגוררת בשהם.

עד כאן הכל נראה רגיל. אבל מי שקורא אותה יודע שהיא חושבת קצת אחרת. למשל, היא נאלצה לפני כמה שנים לעזוב את היישוב אפרת בגוש עציון בשל דעותיה הפוליטיות - שאותן היא מגדירה "שמאלה מהמרכז". בטור שלה באינטרנט "שוברת מוסכמות", כתבה פעם שהיא מעדיפה שבנה יהיה הומו מאשר חרדי, ועוררה סערה גדולה. בראיון אחר אמרה שאין דבר כזה אורתודוקסיה: כל הדתיים הלאומיים הם קונסרבטיביים, רק שהם עוד לא מודים בזה.

משאלי אם עסוקה לשבעה ילדים, שניים מהם מאומצים, מפרסמת מאמרים פובליצסטיים, עוסקת בייעוץ משפחתי. ספרה הראשון "כרת" עסק בחברת המתנחלים הסגורה, וסופר מנקודת מבטה של אשה שבוגדת בבעלה עם אחיו, בעוד בתה מתחזקת ומתנכרת אליה פוליטית ודתית. בספריה הבאים עסקה בפרשות הטרדה מינית על ידי רב מפורסם, אחווה נשית בחברה הדתית, יחסי זוגיות, יחסים בין הורים לילדים. ואין לה יומרות ספרותיות, היא פשוט יודעת לספר סיפור ולגעת באנשים דרך הסיפורים.

"הספר הזה הוא לא ספר מגזרי ולא ספר פוליטי, אלא הוא על יחסים בתוך המשפחה", היא אומרת. "שאר הדברים משתמעים ממנו - אבל הם לא הנושא".

כבר בעמוד הראשון את מתייחסת ל"הפגנת המיליון" ולכך שהדתיים כמעט לא לקחו חלק במחאה החברתית. למה זה קרה לדעתך?

"הדתיים, כשקורה משהו שלא הם יזמו, קודם כל נכנסים לעמדת המתבוננים, בואו נראה אם זה משלנו או נגדנו. יש במגזר חשדנות טבעית כלפי דברים חדשים, לכן קודם כל בודקים - מי מארגן את המחאה, מאיפה הם באים, מאיזה רקע, ורק אז מחליטים. בשלב הבא, כשהיה נדמה להם שזה רלוונטי לחבר'ה הצעירים שלהם, היו צעדים מהוססים להצטרף. אבל לא היה ברור איך הדתיים יכולים להשתלב. אני חושבת שזו היתה החמצה, כי אם הציבור הדתי היה מצטרף, היה למחאה כוח הרבה יותר גדול, זה היה נהפך מצעדת המיליון לצעדת העם. זו לא רק החמצה של המגזר אלא גם של מובילי המחאה, שלא לקחו אתם איזה דוס מחמד".

המשברים, הגירושים, הרווקות המאוחרת, הטיפולים הפסיכולוגיים - אין כמעט הבדל באורח החיים של חילונייים ודתיים היום.

"הכתיבה שלי עוסקת במשפחות ובמובן זה הדברים אוניברסליים. יש מודלים שחוזרים בכל העולם, כמובן עם איפיונים ייחודיים לכל עדה ולכל מגזר. כל אחד כמה לאהבה, לא משנה אם זה רווקה או גרוש או נשואה, עדיין לא מצאו פורמולה אחרת שעושה אנשים יותר מאושרים מאשר חיי משפחה טובים. אני כותבת בקודים של החברה הדתית רק מפני שזאת השפה שלי, אם הייתי גדלה בקיבוץ כל הדוגמאות שלי היו על הקיבוץ. אני אוהבת לכתוב בשפה שאני מכירה".

אבל קשה להתעלם משינויים תרבותיים שחלו בחברה הדתית, שהיתה סגורה במשך שנים.

"החברה הדתית-לאומית חיה ופועלת בתוך החברה החילונית, החבר'ה הצעירים עובדים-לומדים-משרתים בתוך החברה החילונית. מה שהשתנה זה שיש היום יותר כותבים דתיים שפשוט כותבים את הדברים על החברה שלנו, אותם סיפורים כמו בכל מקום - רק על אנשים עם כיפה".

אז מה בכל זאת מייחד את התרבות הדתית-לאומית היום?

"ככל שנלך אחורה בזמן ההבדלים מהחברה החילונית יהיו מחודדים יותר, וככל שנלך קדימה בזמן ההבדלים ייטשטשו. אנחנו בעיכוב של עשור וחצי אחרי החילונים, גם בכמות המתגרשים והמשפחות המפורקות, וגם בקלות היחסית שבה זה נעשה. האופציה הזאת לא רק קיימת אצל הדתיים אלא אפילו נלקחת בחשבון בזמן הקמת הזוגיות. לא יילך? לא קרה שום דבר".

הרבה מהנשים בספר מביעות חוסר שביעות רצון כללי מהמין הגברי.

"בספר הזה לכל קול נשי יש מקבילה גברית שמביעה חוסר שביעות רצו מהמין השני, לגמרי באותה מידה. שלומית היא ההד של שמוליק, והוא ההד שלה, כך גם חנה ואלי. ובמקום שבו כן יש שביעות רצון, זה הדדי. אלה באמת החיים - הזוגיות היא מראה, כל אחד מבני הזוג הוא גם מראה של השני וגם מפעיל שלו, באותן אנרגיות ואותם קודים.

"שלומית אמנם מבטאת בצורה שנונה מה שהיא מרגישה כלפי גברים, אבל ברור שזה מתוך החוויות המצומצמות שלה. ברגע שיש לה את החוויה של יוני, היא יודעת שגברים גם יכולים להיות אחרים. זו שאלה של מזל: מה היא העשירייה הראשונה של הגברים שאת נופלת עליהם".

זה מזל או מה שנקרא "מידת המוכנות לקשר"?

"גם וגם. בשביל שידוך טוב אתה צריך הרבה סיעתא דשמיא, ובמלים אחרות - הרבה מזל. הקב"ה צריך לעשות את העבודה שלו. אבל לא תמיד הוא עושה, ולא תמיד הוא עושה בזמן שאנחנו חושבים שצריך, ולפעמים הוא עושה ואנחנו לא יודעים. הוא שולח סירת הצלה ואנחנו לא שמים לב. אז יש החמצות אבל יש גם הרבה הזדמנויות לתיקון".

בניין בלתי שלם

כל הדמויות בספרה של משאלי או הולכות לטיפול פסיכולוגי או שולחות את האחרים לטיפול. לזאת היא מסבירה: "זה מגיע מהמציאות, תסתכלי בפורומים וגם בדיבור היומיומי, אין יותר בכוחם של אנשים להתייעץ עם אמא, דודה, חבר, זה דורש איש מקצוע. כי אנשים כבר לא סומכים על עצמם, הם צריכים להתייעץ וגם מי שמייעץ להם חושש ומפנה אותם למטפלים. זה עולם של תעודות - אם אין לך תעודה אז למה אתה מייעץ? ואצלך הכל בסדר שאתה נותן עצות? זה קישקוש, האישור המקצועי כדי לקבל עצות".

"אני למשל מאמינה בכוחן של אימהות. בת יכולה לשמוע מאמא, מדודה, מאחות גדולה, לניסיון של אנשים מבוגרים יש משמעות. אולי כי אני כבר מתבגרת ויכולה לסנן את המטענים של האמא, ולדעת כמה דברים נכונים וטובים שמעתי מאמא שלי ואם רק היה לי שכל אז כמו שיש לי היום. אם נקשיב לזקנינו - מספיק מישהו שמבוגר ממני בעשר שנים, מישהו שיש לו יותר ניסיון בנקודת הזמן הזאת - לא נצטרך כל כך הרבה יועצים מקצועיים".

מצחיק לשמוע את זה ממך, יועצת מקצועית ומדריכה משפחתית.

"אני אכן עוסקת בייעוץ והדרכה, אבל השאלה הראשונה שאני שואלת היא מה אמא שלך אומרת על זה. אם לא עלה על דעתו של המטופל לשאול את אמא - שם תתחיל השיחה".

את דעותיה הפוליטיות, כאמור, היא מגדירה שמאלה מהמרכז. "אני לגמרי מאמינה בצורך בשתי מדינות, לעשות כל מאמץ להפסיק את השליטה בעם אחר", היא אומרת. ואף על פי שהיא בדעת מיעוט במחנה הדתי-לאומי, היא מעולם לא התנערה ממנו, "מבחינה חברתית אני שייכת בכל זאת למגזר הדתי-לאומי, זה הבית שלי, השייכות שלי. נכון שעזבתי את אפרת אבל לא עשיתי לי חברה אחרת".

את מתקדמת גם בדעותייך לגבי מעמד האשה, אבל אני מניחה שבבית הכנסת שאת הולכת אליו, עדיין לא סופרים אותך למניין.

"בתי הכנסת האורתודקסיים של ימינו שונים מאלה של הורינו, ולו מבחינה ויזואלית.

המחיצה באמצע, אפשר לראות דרכה, יושבים באותו גובה. בהרבה מקומות נשים נותנות את השיעור השבועי. זה נכון שיש עדיין הפרדה בבית הכנסת שלי, אבל במישור הפרטי ההתנהלות היא קונסרבטיווית. כל אחד מאיתנו עושה בחירות ומשנה ומחליט על דעת עצמו. בחברה הדתית-לאומית אין כמעט אנשים שרצים לרב כדי שיחליט בשבילם, רובנו מחליטים בעצמנו. מעמד האשה בציונות הדתית שיוויוני לגמרי - לא במישור הממסדי אלא בקרב המשפחה והקהילה".

"בניין שלם" הוא מושג שמתאר את בית המקדש. אבל הבניין בספר, או יותר נכון האנשים שחיים בו, מאוד לא שלם.

"המשפחה והבית היהודי תמיד הושוו לבניית בית המקדש, בניית בית מחורבות ירושלים. עצם זה שהכנסתי את הכניסות 'א-ה' לשם הספר, כבר שברתי את המשהו השלם הזה ועשיתי אותו יותר ארצי - כי אנחנו בבנייה מתמדת. אתה לא מקבל משהו שלם. את השלם שלך אתה צריך לבנות. וזה אולי מה שהספר מנסה להגיד".