"אורפיאו ואאורידיצ'ה": הכישוף לא עבד
הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי עיקר את הדרמה מהאופרה הנפלאה "אורפיאו ואאורידיצ'ה", והפך אותה לעיסה דביקה ובלתי מעניינת. מזל שהמוזיקה של גלוק עדיין נהדרת
אוארדיצ'ה מתה. היא שולחת יד בנפשה, על רקע עיר סואנת ויללת סירנה. אורפיאו שב הביתה ומוצא את רעייתו מוטלת מתה ליד דלת הכניסה לדירתם. הוא מוכה הלם. בהזיית אבלו הוא מפנטז שיחלץ את רעייתו המתה מארץ המתים וישיבה לחיים. אלא שהמציאות כמובן טופחת על פניו. הוא נאלץ לקבל את עובדת מותה של אהובתו ונותר, בודד באבלו, במטבח דירתו.
זו גרסתו העכשווית של הבמאי הפולני מריוש טרלינסקי למיתוס היווני הקדום על אורפיאוס שהקסים בני אדם, אלים ואת הטבע עצמו, בשירתו. טרלינסקי עשה החלטה - אמיצה אמנם אך הרת-אסון – לנטוש לחלוטין את הדרמה המיתולוגית ולהעתיק את הסיפור כולו לא רק לימינו אלה, אלא אל-תוך ראשו של הגיבור, אל הזיותיו, אל חלומותיו ושיברם. העתקת זירת האופרה לימינו אלה היא מהלך שנעשה פעמים רבות בעבר, ואני אכן לעולם מעדיף אותו. הפיכת הסיפור להזיית אבל של אורפיאו, אף היא קונספט מעניין, מבריק אפילו. אבל לדאבוני הוצאתו אל הפועל קרסה. במהלך הזה, מקורי ככל שיהיה, עיקֵר הבמאי לחלוטין את הדרמה כולה, השטיח אותה, רידד אותה והפך מיתוס מופלא - על אהבה, על אומץ ועל כוחה המכשף של השירה - לעיסה פסוידו-פסיכולוגיסטית דביקה ובלתי מעניינת.
שום דבר לא נותר, בגרסה שראינו אמש מעיקרה הדרמטי ביותר של האופרה – ירידתו של אורפיאו אל השאול, הכישוף שהוא מכשף, באמצעות המוזיקה המופלאה שלו, את שומר הסף ואת האדס שליט המתים, הקונפליקט הפנימי שלו האם אאורדיצ'ה באמת הולכת אחריו, והרגע הנורא של המבט לאחור ואובדנה לעד. את כל אלה איבדנו אמש, וזירת הדרמה המופלאה והנואשת הזו הועתקה אל חדר מיטות מסוגנן וחדר אוכל. הדרמה הייתה אמש להזיית-רגע של גבר אבֵל שעד מהרה מבין כי מותה של אהובתו הוא סופי. הרעיון כשלעצמו מעניין, וייתכן שבהפקה חזותית אחרת הוא יכול היה אולי להצליח ולשמר משהו מאימת מסעו המופלא והנורא של אורפאו לשאול. אך זה לא קרה אמש. ובאמת, כמה דרמה כבר אפשר לחלץ מדלת שנפתחת ונסגרת אל פרוזדור (שהוא, איך לא, הפרוזדור הבלתי נמנע אל מחוז המוות; שהוא, איך לא, אור גדול בקצה הפרוזדור). פשוט לא היה עניין. אני מכל מקום נותרתי שווה נפש לאובדנו של אורפיאו ובוודאי למסע-ההזייה שהתנהל בראשו, בסלון דירתו הנובו-רישית.
הכישלון של טרלינסקי בהשטחת הדרמה הגדולה של אורפיאו, זועק שבעתיים נוכח המהפכה שגלוק עשה בתולדות האופרה. גלוק הוא האיש שהפך את האופרות המסוגננות והמשמימות של תקופת הברוק לדרמות גדולות. זו עיקר המהפכה המוזיקלית שחולל. והנה במין פליק-פלק מוזר לאחור, דווקא הפקה מודרניסטית של האופרה האלמותית הזו, עיקרה את הדרמה שבה ונסכה בה סוג של שיממון שגלוק כה ביקש לברוח ממנו.
היצירה חשובה יותר מהכוכבים
שלושים וחמש אופרות כתב כריסטוף ויליבלד גלוק (1714-1787) אך אורפיאו ואוארידיצ'ה (1762) היא הנודעת שבהן. עד להופעתן של האופרות שלו שלט בעולם האופרה זן אופראי מסוגנן, ה'אופרה סריה' האיטלקית. זו התבססה על רצף של קטעי שירה דיבוריים (רצ'טטיבים) וביניהם אריות ארוכות, המושרות בידי זמרים וירטואוזיים, בעיקר סריסים בעלי קול על-אנושי גבוה.
ואז בא גלוק ופיתח מתכונת אופראית מהפכנית לגמרי. גלוק חשב שהאופרות של תקופתו מלאכותיות מדי, מתבססות על קולות לא טבעיים, משעממות. הוא ביקש להחזיר את האופרה למקורותיה: סיפור אנושי חם, גדוש ברגשות עזים, שמילותיו והמוזיקה שלו הן ישות אחת המובנת לשומעיה. הוא ויתר לכן לגמרי על הרצ'טאטיבים היבשים שחיבלו בשטף המוזיקלי, והתמקד בהעצמת האפקט הדרמתי של האופרה תוך הסתכלות על המכלול: על ליברית עלילתי פשוט יחסית אך דרמטי, משולב במוזיקה תואמת שמבליטה את רגשות גיבורי העלילה.
העצמת האפקט הדרמטי באה אצל גלוק גם על-חשבון הפחתה במרכזיותו של הזמר הכוכב: פחות אריות, פחות וירטואוזיות קישוטית, יותר תזמור, יותר אנסמבל של קולות, יותר קטעי מקהלה, יותר אפקטים של במה ומחול. ניצנים לתפיסה שלו הראה גלוק ביצירות מוקדמות לבלט, אך באורפיאו ואאורדיצ'ה הוא חשף את גישתו המהפכנית עד תום: הדרמה של היצירה כולה חשובה יותר מהכוכבים השרים אותה.
על הרקע הזה ההפקה אמש איכזבה. וזה מעציב שבעתיים כי הציפיות שלנו מהבמאי-כוכב הפולני היו עצומות, לאור ההצלחה המזהירה שלו בבימוי מאדאם באטרפליי אך לפני חודש, על אותה במה. מעניין שגם כשהיו אמש הברקות, משהו בהן כשל. כך למשל מציב טרלינסקי קבוצת רקדניות שהן בנות דמותה וסערות נפשה של אאורידיצ'ה. הן משקפות את הלוך הרוח שלה קודם למותה, הן חולפות בסערה מול עיני אורפיאו האומלל, הן שכפולי דמותה בשאול – הניבט אלינו ממעין חלון-מראה באחורי הבמה. אבל גם הרעיון המעניין הזה קורס בגלל כוריאוגרפיה מגוחכת – ספק וולגרית, ספק ילדותית, עם הרבה הנפות זרוע וקריסות גו. ואגב, שימוש-היתר ברקדניות ברגעי המעבר התזמורתיים משיק לברוטאלי לעיתים.
המנצחת הגדולה - הסופרן
אבל למזלנו ישנה המוזיקה. וזו טובה ונהדרה בדיוק כפי שגלוק הלחין אותה לפני מאתיים וחמישים שנים. אופרה קצרה, לשלושה קולות ולתזמורת ומקהלה, בלי קולורטורות, בלי מפגני רוקוקו מוזיקליים. אלא טקסט מוזיקלי פשוט ושברירי, זורם ונוגע ללב.
יצירתו של גלוק זכתה לשלל וורסיות מוזיקליות - כולל אורפיאו בגרסת טנור, גרסת בריטון וגם בגרסת אלט כמו בהפקה זו של המנצח הבריטי ג'ון אליוט גרדינר; ולאין-סוף עיבודים אמנותיים. כך למשל תיאטרון המחול המופלא שיצרה פינה באוש לפתיחה של אורפיאו.
וגם אמש המוזיקה ומבצעיה – היו טובים לאין-ערוך מהמופע המבויים. ונתחיל הפעם בתזמורת. בביקורת קודמת שכתבתי ננזפתי חמורות בידי מירה מנזה, נגנית ויולה מתזמורת האופרה (התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון) על התעלמותי הבוטה מהם. היא צודקת כמובן ואיתה ועם חבריה הסליחה. שום מנצח, מוכשר ככל שיהיה (ודיוויד שטרן אכן מוכשר הוא) לא יוכל להפיק ולו צליל אחד בלא אותם נגנים היושבים בפיט האופרה, כמעט סמויים מן העין. תזמורת האופרה מספקת זה שנים מוצר מוזיקלי איכותי, יציב ואמין. וכך היה גם אמש.
אשר לסולנים – שלושתם ישראלים צעירים ומוכשרים – לטעמי המנצחת הגדולה של הערב היתה הסופרן הילה בג'יו בתפקיד אאורידיצ'ה. לבג'יו יש סופרן לירי, רגיש ונשלט, ושירתה נוגעת ללב. גם הסופרן דנה מרבך, בתפקיד אמור (דוורית בגרסה הנוכחית), היתה מבריקה וכריזמטית. שתיהן אגב בוגרות האופרה סטודיו של האופרה הישראלית. סולן הערב, הקונטרה טנור יניב ד'אור (כן, אח של) איכזב אותי מעט. בל נטעה, מדובר בזמר מצוין עם קול מדהים (לפני שנה שמעתיו בקטעי אורטוריה של היידן והיה נפלא), אך יש משהו מעט שטוח בשירתו, ולכן הטרגדיה הנוראה שביקש להמחיש על הבמה, לא ממש נגעה בי. יתכן גם שהמשחק המוגזם, הכמעט-מלודרמטי שהפגין, הפריע. ומקהלת האופרה, הפעם אף היא מתוך בור התזמורת, העמידה קול-רקע יציב, משכנע ונאה.
ומילת סיום, של שבח, לאופרה הישראלית: גם אם טרלינסקי לא הצליח לממש את הקונספט המעניין שלו, עצם התעוזה בהרמת הפקה מקורית שכזו, וכמובן שירה על טהרת זמרים ישראלים - ראויים לכל הכבוד.
