שובל בדיאטה כדי להיות שוטר. כמה רזה השבוע?

עברו שבועיים מתחילת תהליך ההרזיה שלי , ובהם סיגלתי לעצמי אורח חיים שונה. התפריט שלי השתנה מהקצה אל הקצה, כולל זמני הארוחות, כמות המזון ואיכותו. למדתי המון בשבועיים האלה, הפכתי למישהו שחשוב לו מה הוא אוכל ודי מהר גם התחלתי להבחין בתוצאות.

זמני הארוחות, חמש מהן ביום, הפכו לקבועים וידועים מראש. מאדם שאכל מכל הבא ליד בכל זמן נתון הפכתי למישהו שעסוק תמיד בזמן ובתוכן של הארוחה הבאה הבריאה שלי, והעיקר - אדם שבע לאורך כל שעות היום.

הטור הקודם של שובל ירושלמי :

אחרי השבועיים הראשונים אני יכול לומר שאני כבר מרגיש טוב יותר, ללא תופעות הלוואי של האוכל כמו צרבת ועייפות. אפילו הגשמתי חלום וכבר ירדתי חור אחד בחגורה!

הכבדות שאחרי הארוחות נעלמה, אני שבע לאורך זמן ומרגיש שאני עושה משהו טוב לגוף שלי.

רואים הבדל! שובל במדידה הראשונה (משמאל) ועכשיו(צילום: מורן שביט)

עוד 41.2 קילו ליעד

קבענו מראש שאישקל רק פעם בשבועיים אצל גיל גרנות מ"ישראלבודי", והנה כבר הגעתי לשקילה הראשונה. בניגוד לתוכניות ריאליטי בטלוויזיה, בחיים האמיתיים אין הפסקת פרסומות עד שרואים את השינוי הסופי במשקל.

הגעתי בתחושות מעורבות לשקילה, בחשש שאולי לא ירדתי מספיק, שלא אענה על הציפיות של כולם ובעיקר על הציפיות שלי מעצמי. ומה אם בכלל עליתי במשקל?!

אפשר להירגע - לא עליתי במשקל, ואפילו עשיתי פתיחה לא רעה בכלל: ירדתי בעשרה הימים הראשונים 3.4 קילו, שלא יחזרו עוד. המשקל הנוכחי שלי הוא 116.2 קילו.

היקף הבטן ירד ב-2.5 ס"מ, ואני מרוצה מאוד מהתוצאה שתהפוך להיות דרך חיים. והנה משהו שאנשים לא יודעים, או שאני לפחות לא ידעתי: אצל אדם ששוקל פחות מ-100 קילו כל ירידה של שלושה סנטימטרים בהיקף הבטן היא גם ירידה במידה במכנסיים.

גיל היה מרוצה מאוד מהתוצאה, ועודד אותי שזו התחלה נכונה וככה צריך להמשיך. המטרה העיקרית בשבועיים האלה הייתה להיכנס למשטר של תזונה נכונה, והבונוס הגיע בירידה במשקל.

את השבועיים הראשונים התחלנו בתפריט שעמד על כמעט 1,600 קלוריות, ובפגישה הנוכחית בירר גיל איך אני מסתדר עם התפריט. חשבתי שלא אסתדר עם כמויות האוכל הקטנות שהחליפו את הררי האוכל שלהם הייתי רגיל, אבל הבנתי שאצל שמנים קודם כל העיניים אוכלות, ורק אחר כך הפה.

בעקבות תחושת השובע שלי החלטנו להפחית 72 קלוריות מהתפריט, כדי להגיע לאיזון נכון והדרגתי. היעד לפגישה הבאה לא הוגדר כמשקל מסוים, אלא כעמידה בתפריט שניתן לי, כולל השינויים שהוכנסו.

אני מרוצה מהתוצאה, ומנסה להתמקד במה שמשיגים בתהליך ולא במה שאפשר היה להשיג. הרי גם לשם עוד אגיע.

"פתאום כיף לקבל מחמאות"

פתאום נורא כיף לפגוש אנשים שלא ראיתי במשך שבועיים, ולשמוע מחמאות על כך שהם כבר רואים שינוי (שאולי אני אפילו לא  מבחין בו עדיין).

התחושה הטובה הזאת עזרה לי ללבוש שוב חולצה אחרי ששכבה חצי שנה בארון כי לא הרגשתי בה נוח. החולצה הזאת סבלה ממה שאני נוהג לכנות כ"תסמונת החולצה המתרוממת".

כל שמן יודע על מה אני מדבר. זאת התסמונת שבה כשאתה מרים את הידיים הכרס בורחת לה למטה ומבצבצת לעולם. בגלל זה אנחנו השמנים קונים תמיד חולצות הגדולות בשתי מידות מזו האמיתית. וככה נוצר אפקט כפול: הבגדים הגדולים גורמים לנו להיראות גדולים יותר. גם את האוהל הפרטי הזה אנחנו מקפידים למשוך כלפי מטה עשרות פעמים ביום מבלי שנרגיש בכלל.

קשה לי לעשות הרבה פעולות שלאנשים רזים נראות כשגרה. אני נמנע מללכת למקומות שבהם ארגיש לא בנוח עם מידותיי, ואין אפילו צורך להזכיר את הים או כל מקום אחר שדורש להוריד פריטי ביגוד.

אני לא מרחם על עצמי, וגם אתם לא צריכים לרחם עליי. אין בי כל חרטה על הדברים שעשיתי, אבל עכשיו כשאני מנסה להסתכל אחורה ולתת הסבר הגיוני, פשוט אין לי.

אני מנסה להבין מה הביא אותי למצב הזה, רק כדי שאדע ממה להתחמק בעתיד. ההסבר הפשוט והרציונלי הוא כמובן: אתה לא יודע איך? אכלת! נכון, מובן שאכלתי. והרבה! אכלתי מכל הבא ליד, כל דבר שהעין ראתה והראש רצה, או אולי הבטן.

אבל ההסבר שאני מחפש הוא אחר. מה גרם לי לא לסתום את הפה? אני לא שונא את עצמי עד כדי כך שאגיע למצב הזה. ואולי בעצם כן?

פחות כמה ס"מ. גיל גרנות מודד היקפים לשובל בפעם הראשונה(צילום: דלית שחם)

מפחד לאבד את הבורקס

אדם שמן הוא כמו הזאב בסיפור של כיפה אדומה, בהבדל אחד: יש לו עיניים גדולות כדי לראות את כל השפע, ופה גדול כדי לאכול הכל, אבל האוזניים קטנות וסתומות מכדי לשמוע כמה כל זה לא בריא. 

כאדם שמן, ההרגל היה לחשוב תמיד על אוכל כעל אוצר שאסור לאבד. אנחנו לא רוצים לאבד את הבורקס של שישי בבוקר, לא רוצים לאבד את החומוס והפיתות של שבת בבוקר, מפחדים להשתחרר מהשווארמה עם ה"חביבי, שים לי חתיכת שומן!", מהפיצה עם התוספות וליטר וחצי קולה, מהאוכל של אמא... יש צורך להמשיך?

אבל מה כל כך מיוחד בחתיכת בורקס שאי אפשר בלעדיה? ההתמכרות היא הגרועה מכל. זה כמו סם: תמיד באים לעוד, תמיד מתעסקים בשאלה "מתי יגיע הדבר הטעים הבא?". אנחנו לא מסתפקים בקוביית שוקולד, אלא בחפיסהה. לא בפרוסת לחם, אלא בכיכר.

האוכל לא מדבר אלינו ולא נותן לנו פתרונות, לא מראה לנו מתי להפסיק ומתי לעצור. ההרגלים האלה גרמו לי לאבד את עצמי, כי הפסקתי להקשיב לגוף שלי. אני כבר לא יודע מתי אני רעב ומתי הגוף צועק להפסיק לאכול. אני פשוט אוכל עד שאני מתפוצץ.

הייתי נכנס למכולת השכונתית שלוש-ארבע פעמים בשבוע, והקנייה הייתה קבועה תמיד: קולה, חטיף ושוקולד. אחרי זה הייתי מתגנב הביתה עם השקית, כאילו שאף אחד לא רואה. פתאום, להיכנס למכולת ולקנות רק קוטג' וטונה במים היה משימה מורכבת. שוטטתי בין מדפים שרק שמעתי על קיומם, ונאלצתי להתעלם ממוצרים שהיו חבריי הטובים במשך שנים.

נשמע פשוט? ממש לא. המטרה היא לשנות את ההרגלים, ואת זה אולי אפשר לעשות עם הזמן. אבל איך משנים את צורת החשיבה? איך מפסיקים לחפש נחמה באוכל ומפסיקים לסמוך עליו?

השינוי הוא לא רק במראה, אלא בכל היבט של חיי: בהתנהגות, בחשיבה, בהרגלי הצריכה, במקומות שבהם אני אוכל. עכשיו אני צריך לסמוך על מוצרי דיאט במקום מוצרים עתירי שומן וסוכרים.

ועוד מילה: אני רוצה להודות לכל מי שהגיב לי, גם אם בצורה עוקצנית ביותר. מחזק אותי לדעת שאתם פה. דרך ארוכה עוד לפניי, אבל אני יודע שהתגמול שווה כל מאמץ.