המתת חסד: אבא מבקש למות והם לא מרשים
"אבא שלי כבר כמעט שנה שוכב בבית חולים, מחובר לעשרות מכונות, מוקף גדוד של רופאים ומטפלים, כי לבד הוא פשוט לא יכול. אותי הוא כבר כמעט לא מזהה. לפעמים כשאני לבושה בחולצה לבנה, הוא קורא לי אחות, לפעמים הוא משוכנע שאני אמא שלו ומדבר איתי נרגש בפולנית, ובשאר הזמן הוא רק צורח שרע לו ונורא והוא כל כך רוצה למות"
במציאות החיים של שנת 2012, המתת חסד עדיין אינה חוקית, יהיו הסיבות אשר יהיו. כנראה שבעיניי אנשים מסוימים המתת אדם סובל ואומלל נתפשת כמעשה לא הומאני, אותו עוטפים בתואנה הנוצצת כי לא לנו, בני התמותה, הזכות להחליט מי ימות ומתי.
עוד בנושא:
למרות הזמן שעובר, המוות כאילו קרה אתמול
לאבא שאף פעם לא היה באמת אבא שלי
לעומת זאת, בענייני חיים הסיפור פשוט הרבה יותר, שהרי כל אחד יכול להחליט מתי להתעבר ולהביא לעולם צאצאים, וניתנת לו בחירה חופשית לעשות זאת כמה וככל העולה על רוחו, בין אם יש לו האמצעים והדעת לגידול נאות, ובין אם לאו.
חיים בכל מחיר?
כשקים, הכלבה שגדלה בבית הוריי במשך 17 שנים, חלתה בסרטן נוראי שכרסם בכל גופה, היא הגיעה למצב בו לא יכולה הייתה לרדת או ללכת עוד בכוחות עצמה. בזמן החסד הקצר בו כן הצליחה להזיז לאט ובכאב את גופה - רק שכבה ליד דלת הכניסה, ויללה את נשמתה בייאוש ובסבל.
בשלב הנוראי הזה לקחנו אותה בחיבוק ובאהבה גדולה לווטרינר, השכבנו אותה על שולחנו ונפרדנו. האמנו שזה היה המעשה האוהב והנכון ביותר - לגאול אותה באחת מייסוריה, ולא להניח לה להתפתל בחוסר ישע וכאב אל מותה.
גם היום, ממרום השנים והגעגועים שלא פסקו, אני עדיין משוכנעת שהייתה זו ההחלטה הנבונה והמכובדת ביותר שיכולנו לעשות בעבור כלבה שאהבנו כל כך, ועדיין, עד לרגע זה ממש, עוד מגיחים מחוריהם מיני צדקנים יפי נפש, שליחים של 'חיים בכל מחיר', ומרביצים תורה ודרך ארץ בנו ובכל האנשים "חסרי המצפון ונטולי הלב".
לדמם מבפנים
נזכרתי בזה מאחר ומיכל הגיעה אלי כדי שאכתוב עבורה מכתב. "קראתי שאת מקשיבה לאנשים ועורכת את הרגשות שלהם לכדי מילים כתובות", היא אמרה לי, והוסיפה: "ניסיתי לכתוב לבד את כל מה שיש בי, אבל אני מלאה בכל כך הרבה כעס ותסכול, שפשוט לא מוצאת את הכוח".
"אבא שלי כבר כמעט שנה שוכב בבית חולים, מחובר לעשרות מכונות, מוקף גדוד רופאים ומטפלים, כי לבד הוא פשוט לא יכול. אותי הוא כבר כמעט לא מזהה. לפעמים כשאני לבושה בחולצה לבנה, הוא קורא לי אחות, לפעמים הוא משוכנע שאני אמא שלו ומדבר איתי נרגש בפולנית, ובשאר הזמן הוא רק צורח שרע לו ונורא והוא כל כך רוצה למות.
"כל ביקור אצלו הוא סבל בל יתואר. אני מביטה בו, באיש הזה שאני כל כך אוהבת, והלב שלי עובר לפעימות של כאב. אני מחפשת מילים לתאר את התחושה הזו ואין לי. זה מרגיש כאילו מישהו פוצע ומחורר לי את הנשמה עם סכין, ואני מדממת החוצה בלי שום יכולת להפסיק.
"את יכולה להבין? זה אבא שלי, האיש הכי חזק בעולם, האדם הכי שמח שהכרתי, איש גדול מימדים שגופו קטן והתכווץ והוא נגמר, ולאף אחד לא אכפת! איש שתמיד צחק ועכשיו לא מפסיק לבכות. המחלה והאלצהיימר בלעו את כולו ולא נשאר שם אדם, רק גוף חלש שרוצה ללכת, לסיים את החיים האלה במעט הכבוד שהולך ונעלם".
מי נתן להם בעלות על החיים?
מיכל דיברה בשטף ובמהירות השמורה לאנשי הכאב, אנשים שאין להם מה להפסיד, שכבר לא מפחדים להביע את דעתם כמות שהיא, ולצרוח. במשך שעתיים היא לא חדלה ממילים ואני מדמעות. בכיתי עליה, בכיתי עליו ועל כל האנשים האלה שמכריחים אותם, בשם איזה ערך נשגב שאיש לא ממש מבין, למות מוות טבעי, בזמן שכלום כבר לא טבעי בחייהם.
וכך נראה מכתבה של מיכל אותו כתבתי לאביה, אבל בעצם נכתב בשבילה, כי הוא כבר מזמן לא קורא או זוכר. "אבא שלי, כל בוקר אני מגיעה אליך, לחדר חסר החיים והצבע הזה, כדי לשבת ליד המיטה, להשתתף בפעילות הבוקר שלך ולקוות שהיום, שהפעם, יהיה לך קל יותר. מצחיק לחשוב על השגרה שלך כי בעצם פרט לכאב, כלום לא שיגרתי בחייך, כל יום מוליד עוד סבל, עוד בלבול ועוד פחד.
"גם היום אבוא ואשב לידך, אנסה לספר לך שוב עלי, על הבית והנכדים שאתה אוהב, ואתה רק תביט בי בעינייך היפות שצבעם דהה והברק נעלם מהן, תבין לא תבין את אשר אני מדברת אליך.
"אבא, אני רוצה לבקש ממך סליחה, סליחה שאני לא שומרת עליך טוב מספיק כמו שאתה שמרת עלי, סליחה שאני לא עוזרת ופוטרת אותך מהחיים הללו. עדיין מפתיע אותי איך למרות הבלבול, אתה עדיין מצליח לבקש ממני ומכל מי שנקרה בדרכך, שנפסיק כבר את הסבל הזה, ושנגאל אותך מהייסורים הארורים האלה. ואנחנו לא עושים כלום, רק בוכים איתך ובורחים אל מחוץ לחדר כדי להירגע, כדי לא להתפרק כי אנחנו יכולים, אבל אתה לא יכול להיעלם לרגע מהמציאות הזו, אתה המציאות.
"הם לא מרשים, אבא, הם לא מבינים כלום. הם חושבים שתמות כשתבחר, שזה יקרה כשהגוף יפסיק להילחם, אבל אתה בחרת והוא הפסיק, האם הם באמת לא רואים? זה הם שבוחרים להתעלם! וכולם מסבירים בהמון מילים גבוהות שחיים הם ערך עליון. גם כן, אנשים וערכים. נדמה שאנשים שכחו מזמן שערך אמיתי של חיי אדם טמון בשמחה, בעשייה, בכבוד ובתאווה לחיים, כל מה שכבר מזמן הפסקת להרגיש.
"אבא, סליחה שכל מה שאני יכולה לעשות הוא לבכות ולכתוב, להחזיק לך את היד בדממה ולרחם עליך ועליי. סליחה שאני נכנעת לו, לפחד הזה, וכבר עברו בראשי אין סוף תרחישים בהם אני מפסיקה את חייך, עוצרת את הלב ומחלצת אותך מהסיוט הזה. אולי עם כרית, אולי עם משקה או סם שיוליד בך שקט, ואני תמיד נעצרת רגע לפני ומשתפנת. אני פחדנית.
"אני לא יודעת מה לעשות, אני חסרת אונים בדיוק כמוך והם, הם כולם הומאניים, אבא, אנשי מדע ושכל. אין בהם רוח ולפעמים אני חושבת שגם לא לב. לו היית לרגע שוב האבא שהיית, בטח היית מנחם אותי, מלטף לי את הראש ואומר שהכל בסדר, ושלא אדאג כי זה לא תפקיד לילדים.
"אבא, לימדת אותי שהדבר הכי חשוב בחיים הוא קודם כל לאהוב, להרגיש אהבה מבפנים, מתחת לעור וממרכז הלב, ואני אוהבת אותך אהבה כזו בדיוק, וכל כך כועסת כי הרי חלק בלתי נפרד מלאהוב זו גם היכולת לזהות מצוקה ולהפסיק את הכאב, ואני רוצה למלא את בקשתך, אני רוצה להמית אותך ולא יכולה, סליחה".
החיים כתודעה נפשית
ההקשבה למיכל ועוד יותר הכתיבה עבורה, היו קשות מאד עבורי. אולי בגלל שהיא החזירה אותי מבלי שהייתי מוכנה כמעט עשר שנים לאחור, לרגעיו האיומים של סבא שלי שנפטר מסרטן, ואילו הוא היה ממשיך לסבול כפי שסבל (ואחסוך מכם רק הפעם את התיאורים), וודאי היינו מבקשים ודורשים להמיתו.
כי אהבה כמו החיים, היא לא רק אמירה. אהבה היא היכולת להיות רגיש מספיק לצרכים ולרצונות של האחר, ולדעת עם הראש ועם הבטן, גם לשחרר ולהיפרד. והחיים, החיים הם לא רצף של נשימות ופעימות לב, הם אסופה של פעולות קטנות, של חיוכים, רצונות ומאוויים, זיכרונות ושאיפות.
החיים הם לא רק מצב פיזיולוגי, הם תודעה נפשית, יש שיקראו לה תקווה או עתיד, ולהשאיר מישהו שעל פי ההגדרה הרפואית נמצא ב"חיים" למרות שאיבד כל צלם אנוש, רק בכדי להיחשב ערכיים או 'הומאניים', עלול לא פעם להפוך לדבר האכזרי ביותר ואף חסר אנושיות.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"
לפנייה לכתב/ת 
