זה מתחיל מבפנים: מסע של מלכה

השבוע אני חוגגת שנה לתחילת מסע מלכת המדבר שלי ואני מעבירה את הכתר מעצמי לעצמי טובה יותר. המלכה היא יותר מכל מה שדמיינתם, היא בעצם בדיוק כל מה שתרצו. המלכה הזאת כנראה לא תביא שלום עולמי, אבל היא לחלוטין תצליח להביא אותך לחיות עם עצמך בשלום. סיגל תמיד אומרת שהמסע לא מתחיל איפה שהוא מתחיל ולא נגמר איפה שהוא נגמר.

זה הזמן להיות מלכה, הירשמי כבר עכשיו>>

ההתחלות תמיד קשות

המסע שלי התחיל שם, ביער בן שמן. בחודש מאי 2011 כשהייתי במיונים למלכת המדבר, חשבתי שאני עושה את זה בשביל לשכוח את מה שלא רציתי לזכור. באחת התחנות - התחנה שכללה הליכה בין 2 חבלים לרוחב שתלויים בין עצים ועולים לגובה של שמונה מטר לפחות ובסיומם צריך להחזיק חזק, לשחרר את השאקלים, להעביר אותם לאומגה ולבטוח שהכל יהיה בסדר עד שתגיעי למטה, לקרקע בטוחה - שם, נתתי לכל הצוות שלי לעלות לפניי, דאגתי שלכולם יהיה את הציוד עליהן ומספיק אומץ.

בין שמיים לארץ - לעשות החלטה שמשנה חיים(צילום: איה בן-עזרי)

ברגע האחרון צעקו לנו מהצד: ״הקטנה, או שתעשי את זה זריז או שנזוז. נגמר לנו הזמן״, חשתי הקלה והתכוונתי להסיר את הציוד ובדיוק אז הבנתי שככה זה מרגיש לפספס הזדמנות. צעקתי לה שאני עושה את זה ונעמדתי מול הפחד האישי והקטן שלי, נעמדתי מולו והרגשתי מנצחת. ידעתי שלקחת את ההזדמנות הזאת היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי במיונים האלה. החלקתי למטה בעצימת עיניים, הרגליים שלי רעדו כשנגעו בקרקע ו-15 זוגות ידיים תפסו אותי בשביל שלא אדאג לכלום. לקחתי את ההזדמנות הזאת וחמישה חודשים לאחר מכן קיבלתי את ההזמנות להיות חלק מהמסע.

אני בכלל חיפשתי קצת שקט, לא ביקשתי מטרות או יעדים ואפילו לא ביקשתי את הכוח להשתנות, למי יש זמן להתאמץ בכלל. כשאנחנו מתאמצים, הגוף מייצר אנרגיה באמצעות ניצול חמצן. כשאנחנו מתאמצים יותר, בנקודה מסויימת, תאי הגוף שמייצרים אנרגיה תפוסים בכדי לקלוט חמצן נוסף,

 ומאותו הרגע האנרגיה העיקרית להמשך הפעילות מופקת על ידי תהליכים שלא משתמשים בחמצן אלא מפרישים חומצת חלב שגורמת לשריר להתייעף והמאמץ שלנו הופך להיות קשה יותר ויותר. הלב שלנו מתאמץ כשהוא מתאמן על סבלנות, השריר הכי חזק בגוף שלנו מתפקע כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה ומיד, כמו ילד קטן.

עברתי 10 ימים של נצח עד שקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי. כמובן שמיד אחרי שהיא הגיעה ואחרי שצרחתי בבית, רקדתי ברחובות והספקתי להודיע לכולם - חיפשתי המון סיבות למה לא כדאי לי לעשות את זה בכלל.

ההבדל בין ההמתנה למסע והמסע עצמו הוא כמו ההבדל בין ריצה להליכה: בהליכה לפחות רגל אחת נוגעת בקרקע בכל רגע נתון ובריצה יש שברירי שניות שבהם אף רגל לא נוגעת בקרקע. במסע הזה, את בכלל לא נוגעת בקרקע, הקרקע היא סך הכל נקודה חומה קטנה ורחוקה שנמצאת מתחתייך.

גם ההמשך לא קל בכלל

ככה, באותו התיאור בדיוק ובאותו מיקום מדוייק נמצאים החששות שלך, הפחדים שלך, הרצונות שלך, היעדים שלך, המטרות שלך, הדברים השנואים עליך, הדברים האהובים עליך, החיים שרצית, החיים שקיבלת. רק את נמצאת למעלה, כמו שאת. לא כמו שאת רוצה להיות, לא כמו מי שהיית רוצה להיות - כמו שאת. עם הפחדים שלך, עם הרצונות שלך, עם היעדים שלך, עם המטרות שלך, הדברים השנואים אליך, הדברים האהובים עליך, החיים שרצית והחיים שקיבלת בשביל לעשות בהם כל מה שאת רוצה.

המסע התחיל בעצם בצלצול תזכורת בבוקר ה-1.5.2011, צלצול שקבעתי שנה קודם לכן כשחברה חזרה מהמסע שלה בלפלנד. צלצול שהגיע בדיוק בזמן, חודש וחצי אחרי פרידה שנעשתה בניתוח לב פתוח ללא הרדמה, תקופה שבה שינויים נכפו עליי ואני לא מיהרתי למצוא מחסה מהם, אלא בעיקר ניסיתי לבעוט אותם החוצה. אז הגיע הצלצול. גואל. הבטתי בצג הנייד וחשבתי לעצמי כמה מצחיק העולם, אנחנו תמיד נהיה אלו שנקבור את עצמנו ואנחנו אלו שנחייה את עצמנו, אני מהעבר מזכירה לאני מהווה מה אני באמת צריכה עכשיו.

יוצאים למסע לעולם אחר(צילום: איה בן עזרי)

לא מרגש אותי, זה לא מרגש אותי. כל הדרך לשדה התעופה אני מתעקשת ככה. זה לא מרגש אותי. הרגשתי קצת עצוב, אולי כי הרגשתי שאני עומדת לעזוב משהו שאולי אין בו כבר צורך, אבל הגעגועים למשהו, אפילו אם הוא פחות טוב, הם לפעמים סך הכל רק תופעת לוואי של גמילה מההתמכרות להרגל.

הוא שתק ונדמה קצת שהוא יודע יותר ממני. יודע שהגענו לשם ופתאום החזקתי לו את היד חזק-חזק וידעתי שהכל קרוב מדי. שמה שהתחיל לפני חמישה חודשים הגיע הזמן שלו להתקיים, חלומות נועדו להתגשם.

לצאת לחיים

החיים מתרחשים כתצרף גדול של נקודות זמן עליהן אנחנו עומדים כשהחיים משתדלים לזרוק אותנו מנקודה רגשית אחת לנקודה רגשית אחרת, קוטבית לגמרי מהראשונה.

זכיתי לפגוש את אותן 52 מלכות, בלי כתר. בלי גלימה. בלי שרביט. מי שעושות את המסע למה שהוא, אלה שנותנת לי לדעת את העולם ולא לוקחות לי אותו כשהן מסובבות את הגב, הן תמיד שם. בלי לדעת, כל אחת מלמדת אחרת, מה זה משנה הגיל, מה משנה הדרגה.

חוויה שיוצרת קשר מיוחד(צילום: תמי פרנצס)

אני יכולה להבטיח את מה שהבטיחו לי. אני לא יכולה להבטיח שתראי את האור, שתביני מיד, שתהני מכל רגע במסע, כי את זה אני מבטיחה לך שלא. את לא תהני מכל רגע במסע. אני לא מבטיחה שתתאהבי, או שתצליחי, או שתהיי אימא טובה יותר, רעיה טובה יותר, את טובה יותר. אני לא יכולה להבטיח לך אושר, וגם לא המלכה, וגם לא החברות שלך למסע.

אני יכולה להבטיח לך שלא תישאר לך חומצת חלב אחת בגוף לרוויה, את תתאמצי. את תזיעי בניסיון להעיז, ואת תצליחי לשבור את סף הקושי שלך. את תרוצי רחוק יותר וחזק יותר. את תכאבי לעצמך ובטח גם לצוות שלך במסע, את תרוצי לבד ותרוצי בשביל לתת למישהי אחרת חיבוק ולספר לה שחומצת החלב שנותרה לה יכולה להספיק לשמונה ימים ולחיים שלמים.

כשתחזרי, תביני.  

• תהילה לביא מרכזת בימים אלה קבוצות ריצה למלכות שיצאו למסעות בעבר, לפרטים אפשר לפנות למייל