"אני סתם לוזר": איך לגרום לילד להאמין בעצמו

אושרו של הילד הוא תוצר של פרשנותו האישית. הפרשנות האישית של כל אחד מאיתנו מבוססת על ההיגיון הפרטי שלנו. בעשור הראשון לחייו מגבש כל אחד מאיתנו תשובות לארבע שאלות המרכיבות את אותו היגיון פרטי:

מי אני?

מיהם האחרים?

איך החיים אמורים להיות כדי שאני ארגיש במיטבי?

מה מסוכן עבורי?

הילד אינו מסתפק במתן תשובות (לא מודעות, ברובן) לשאלות אלה. על סמך הנחות היסוד שלו הוא מגבש דרך פעולה. עונשים ופרסים משפיעים גם הם על המסקנות שמסיק הילד: אם תתנהג יפה – אקח אותך לסרט; אם תהיי ילדה טובה – אקנה לך בובה.

הכתבות הקודמות בסדרה:

איך לגדל ילדים עם דימוי עצמי גבוה? 7 עצות

"אני סופרת עד 3"; איך להפסיק את מאבקי הכוח?

בלי "איך היה בגן?": הדרך לתקשורת אמיתית עם הילד

הסימנים שאומרים: הילד זקוק ליותר תשומת לב

החזק מכניע, החלש מוכנע

גם הזמן, הכסף והשררה הם משאבים יקרי ערך, באמצעותם הורים רבים מנהלים את המשפחה. ההורים מפעילים משאבים אלה על פי שיקול דעתם: "אמרתי לך חמש פעמים להיכנס לאמבטיה. תיכנס מיד לאמבטיה או שאכניס אותך בכוח!". ומה נותר לילד? "לבחור" בין כניעה (תיכנס מיד) לבין הכנעה (אכניס אותך בכוח לאמבטיה). וזו, כמובן, אינה בחירה!

מה, אם כן, עשוי הילד להסיק בתשובה לאותן ארבע שאלות? אפשרות אחת היא: "מי אני? קטן, חלש, מוכנע; מיהם האחרים? חזקים, מכניעים; איך החיים אמורים להיות כדי שאני ארגיש במיטבי? אני חייב להתחזק ולנצח; מה מסוכן עבורי? להפסיד". מכאן שהילד מסיק שהעולם מתחלק לחזקים ולחלשים. מצבם של החזקים טוב, מצבם של החלשים בכי רע.

ומה הוא צריך לעשות כדי להשתלב בעולם? ממערכת יחסים כזו הוא מבין רק דבר אחד: אסור להפגין חולשה ואסור לוותר. הילד אומר לעצמו: "אני אוכיח לכולם שאני שייך לחזקים!". ואיך הוא עושה זאת? קיימות דרכים רבות והילד יבחר בזו שתקרב אותו אל המטרה שהציב לעצמו – להשתייך למעמד החזקים. הוא יבחר לקלל, להרביץ, להתחצף, "לעשות דווקא", או כל דרך אחרת אשר תאפשר לו להרגיש חזק.

כאשר ההורים צועקים עליו או מענישים אותו – הם מחזקים את השקפת עולמו: החזק מכניע, החלש מוכנע. הילד מחריף את המאבק. ההורים מתוסכלים. מישהו מאושר כאן? לא ממש.

האפשרות השנייה תיראה כך: מי אני? קטן, חלש, מוכנע; מיהם האחרים? חזקים, מכניעים; איך החיים אמורים להיות כדי שאני ארגיש במיטבי? אני חייב להוריד פרופילכדי שיניחו לי; מה מסוכן עבורי? להסתבך עם החזקים.

מכאן מסיק הילד שהוא צריך לעשות כל מה שאומרים לו. הוא ירצה, אפילו יתחנף - רק שיהיו מרוצים ממנו. ואם הוא כל הזמן מרצה – איך נדע אם הוא באמת מרוצה?

להתחשב? זה לא בשבילי

ועכשיו בואו ננסה גישה אחרת: זו שבה הילד נמצא במרכז. אין חוקים ואין גבולות – העיקר שיהיה מאושר. כל בקשה שלו נענית מיד. במקרה כזה הוא עשוי לפתח את השקפת העולם הבאה: מי אני? מרכז העולם; מיהם האחרים? נמצאים פה כדי לגרום לי אושר; איך החיים אמורים להיות כדי שאני ארגיש במיטבי? אני חייב לקבל מיד כל מה שמתחשק לי; מה מסוכן עבורי? להתחשב, לדחות סיפוקים, להתמודד עם תסכולים – כל אלה נועדו לאחרים, לא לי!

הכוונות של ההורים מאוד טובות, אבל הם יוצרים בין ילדיהם לבין החיים חוזה בלתי מציאותי בעליל. הילד הוא חלק מהעולם, לא מרכז העולם. יגיע הרגע בו הילד יפגוש את החיים האמיתיים ויחווה תסכולים רבים: הוא יזמין חבר ויצטרך לחלוק עימו משחק. הוא יצטרך להמתין לתורו להיות "אבא של שבת" בגן. לא הכל יקרה כפי שהוא רוצה, וברגע בו הביע את רצונו. הוא עתיד לחוש תסכול רב, בשל הפער הבלתי נסבל בין השקפת העולם שגיבש בביתו לבין החיים האמיתיים.

אז איך בכל זאת משיגים את המטרה ההורית של לגדל ילד אחראי, עצמאי ובעל תחושת ערך טובה? זה פשוט הברה יותר ממה שאתם חושבים. כל מה שצריך זה להיות מצויידים ב"מצפן" שיש לכל הורה באופן טבעי. מול המטרה ההורית שהצבנו לעצמנו חשוב לבחון את התוצאה של המעשים שלנו: אם נכניס אותו בכוח לאמבטיה נתרום להתפתחותו כילד אחראי, עצמאי ובעל תחושת ערך טובה? התשובות הן, כמובן, לא, לא ולא. לכן – לא נכניס בכוח ילד לאמבטיה.

אם ניתן לו כל מה שהוא רוצה (עוד סוכריה אחת, ואז: עוד אחת ודי, וכעבור דקה: אחרונה) - האם נתרום להתפתחותו כילד אחראי, עצמאי ובעל תחושת ערך טובה? ברור שלא. אם נעשה זאת נגרום לו להאמין שאנחנו נותנים לו כל מה שהוא מבקש, שכן הוא אינו מסוגל, לדעתנו, להכיל תסכול (אוכלים ארוחת ערב בעוד חמש דקות. לא אוכלים עכשיו ממתקים).

אבל אם נאפשר לילד לגדול כשווה בין שווים – כשהוא אינו מרכז העולם, לא מרומם ולא נחות - רבים הסיכויים

שיפתח השקפת עולם שתאפשר לו לתרום, להועיל, לקבל וליהנות. בדרך זו נעזור לו להגיע להיגיון הפרטי הבריא הבא: מי אני? שווה ערך בעולמם של בני האדם; מיהם האחרים? אנשים שערכם שווה לערכי; איך החיים אמורים להיות כדי שאני ארגיש במיטבי? עליי ללמוד לתת ולקבל – להשתלב בחברת בני האדם, תוך מתן ביטוי לאישיותי הייחודית; מה מסוכן עבורי? סכנות מציאותיות – מים רותחים, להתכופף מעל מעקה, להתפרץ לכביש. בני אדם שרוצים עצמאות, צריכים להתנהל בעולם באחריות.

אז אם אתם רוצים לגדל ילד מאושר, במקום לחפש דרכים לגרום לו אושר, גבשו השקפת עולם הורית ונסחו מטרה שנגזרת ממנה. כאשר עומדת לנגד עינכם מטרה – תוכלו לבחון, האם הבחירה שלכם (להכניס אותו בכוח לאמבטיה או להיענות לכל דרישה בלתי הגיונית) מקדמת אתכם או מרחיקה אתכם ממנה.

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, מורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר