לעשות רושם ולקוות לצלצול - ראיון עבודה כדייט
אם תחשבו על זה, חוץ מהעובדה שאנחנו עולים ישר לחדר שלו, דייט וראיון עבודה יותר דומים משונים: את מתכננת איך ליצור את הרושם הכי טוב, מתפללת שתהיה כימיה ומקווה שלא יהיו רגעים של שתיקה עצובה
אני יושבת עצבנית ומתרגשת בלובי של הבניין, מנסה לנתח איך תהיה השיחה, מה הוא ישאל, מה אני אענה על מה שהוא ישאל, מה אני רוצה שהוא יחשוב עליי ומה אני רוצה לשדר. הוא אמור להגיע לאסוף אותי, אבל אין לי מושג איך הוא נראה. אני מנסה לדמיין איך הוא נראה לפי מה שזכור לי מהקול שלו, אבל אין לי מושג אם אני אפילו קרובה.
עוד בנושא:
סטיילינג: איך להתלבש לדייט ראשון?
ליהנות מהדייט הראשון, גם אם הוא לא היה מוצלח
עבודה כבר יש, עכשיו נותר למצוא בן זוג להתכרבלות
ולכל מי שתהה - לא, אני לא בבליינד-דייט, אני בראיון עבודה. לא שיש הרבה הבדל בין השניים. למעשה, חוץ מהאלכוהול (ומהעובדה שאנחנו עולים ישר לחדר שלו) זה בדיוק אותו הדבר: חשבתי לפני זה מה אני צריכה ללבוש, דאגתי להיראות טוב ולהיות נקייה וערנית. במקרה הטוב תהיה לי איתו כימיה טובה והכל יזרום טוב, ובמקרה הרע יהיה מביך, לא נעים, אפוף ברגעים של שתיקה עצובה, ואני אפלוט דברים שאני לא רוצה לפלוט.
נכנסתי למשרד כמו גבר בוגדני
אז אני נכנסת למשרד, מתיישבת מולו ומנסה לספר לגבר שמולי למה הוא צריך לקחת אותי, ותוך כדי זה גם בודקת אם אני מעוניינת שייקח אותי בכלל. אני יוצאת מהדייט-ראיון שלי בתחושה שנראה לי שהלך בסדר, אבל אני לא באמת יכולה לדעת אם הוא הולך להתקשר בימים הקרובים ומה הוא הולך להגיד לי אם יעשה כן. אולי יזמין אותי לדייט שני, אולי יזרוק אותי בטלפון או שאולי אפילו לא יטרח להתקשר.
אני נוסעת לעבודה הנוכחית שלי ונכנסת פנימה בתחושת אשמה, עדיין עם החולצה המכופתרת מהראיון. אפילו לא דאגתי להסתיר ראיות. אני מרגישה כמו איזה גבר בוגד שהרגע נכנס הביתה עם סימנים של אודם על הצוואר וריח של אשה אחרת.
שואלים אותי למה הגעתי מאוחר ואני משקרת שהייתי אצל איזה רופא כמו בעל בוגדני ושקרן. אני מרגישה נורא אשמה פתאום שאחרי שנה וחצי במקום, אני ככה מחפשת דברים חדשים בחוץ ועוד משקרת לגבי זה.
פתאום, עם כל סיטואציית הדייט-ראיון בשילוב עם תחושת האשמה הזו, אני מבינה כמה שתהליך הגיוס מתנהל בדיוק כמו דייטים, ושהקשר שלי עם מקום העבודה מתנהל בדיוק כמו קשר זוגי. בהתחלה נורא רציתי את העבודה הנוכחית, התרגשתי כל יום מחדש להגיע לעבודה בבוקר, כל דבר חדש שקרה היה מלהיב. עם הזמן זה התחיל להיות שגרתי, משעמם, דרש ממני השקעה, מאמץ וויתורים, ולאט-לאט כל החרא התחיל לצוף.
פתאום אחרי שנתיים של עבודה, זה כבר לא מספק אותי יותר. התחלתי לחפש בחוץ משהו חדש, מעניין יותר ומכניס יותר. אני רוצה את אותה ההרגשה שהייתה בהתחלה עם העבודה הראשונה, וככל שאני חושבת על זה יותר, כך אני מבינה שזה לא מקרי שאני מתנהלת עם העבודה בדיוק כמו שאני מתנהלת עם זוגיות.
זה משהו שמאפיין את כל הדור שלנו, את השוק העבודה וגם את שוק הרווקות של היום. כל שנתיים אנחנו מתחילים להשתעמם, לחפש משהו יותר טוב, יותר מעניין, ויותר מרגש.
אם רבים - לא נפרדים
אני מסתכלת על הדור של ההורים שלי ושל ההורים שלהם. מדובר בדורות בהם אנשים נשארו באותה עבודה במשך 30 שנה לפחות. גם אם זה אותו בנק או אותו תאגיד, אנשים נשארו. הם לא קמו ועזבו בשנייה שנהיה להם קצת משעמם. לא חיפשו מעבר. וכנראה שלא במקרה, ככה גם הזוגיות שלהם נראית.
בדור של סבא וסבתא לא היה דבר כזה גירושים. גם אם היו קשיים וריבים ובעיות - השניים נשארו ביחד. בדור של ההורים כבר יש ניצוצות של גירושים ובדור שלנו, ובכן, בדור שלנו נדמה כי מספר הזוגות הגרושים שובר שיאים חדשים. אולי זה קורה כי אנחנו לא רגילים להישאר במקום שהוא כבר לא הכי, ועוד שצריך לעבוד בשבילו קשה. אנחנו מוותרים לעצמנו מהר מדי, הן בעבודה והן בזוגיות. נכון שיש לזה גם יתרונות, אבל בפועל - זו מלכודת דבש.
המסע אל החבילה המושלמת
לכל עבודה שאני מחפשת אני מגיעה עם ציפיות גבוהות. כי בעבודה ההיא שילמו לי המון, ובעבודה שלפניה ממש אהבתי את האנשים והיה לי כיף להגיע לעבודה בבוקר, ובעבודה שלפניה היה לי בוס מדהים.
אני כל הזמן מחפשת את העבודה שתתן לי את כל החבילה גם יחד: משכורת גבוהה ובוס ואנשים שאוהב, ושתהיה לי קרובה לבית, ובשעות נוחות ובתנאים טובים, ושלא נשכח שאני גם צריכה ליהנות ממנה ולהרגיש ממומשת וכמובן שגם לא יהיה לי קשה מדי. עד עכשיו עוד לא מצאתי כזו, ואתם?
אגב, ככה בדיוק אני עם גברים - הסטנדרטים רק עולים ועולים. כי הבחור מלפני חודשיים היה ממש חתיך, וההוא שלפניו היה ממש חכם, וההוא שלפניו היה מצחיק, וההוא מלפני שנה היה ממש טוב במיטה (לא משהו שכדאי לשתף בו את כל אלו שאחריו), ועם ההוא שהיה לפני שנתיים הייתי בעננים מרוב שהייתי מאוהבת בו. וגם פה, החיפוש אחר הבחור המושלם נמשך.
אני רוצה למצוא את מי שייתן לי הכול. את המצחיק, החכם, הרגיש, החתיך, הטוב במיטה, ההתאהבות ועוד אלף הדברים האחרים. וגם אם נדמה לי שמצאתי אחד כזה, אחרי שבועיים/חודשיים/שנה/שנתיים, ברגע שמתחיל להיות קצת משעמם ושגרתי וקשה - אני כבר רוצה מישהו אחר. הרי, בשביל מה גם לעבוד קשה וגם להשתעמם, אם אפשר להחליף במשהו חדש ומרענן שלא דורש כל כך הרבה השקעה?
ואני לא מיוחדת, אילו סממנים שמאפיינים את כל הדור שלנו. הפכנו להיות גרידי. אנחנו רוצים הכל, עכשיו, מושלם, בקלות, בלי מאמץ, בלי השקעה ובלי חסרונות. גם בזוגיות וגם בעבודה. ומרוב שאנחנו רוצים הכל בלי שנהיה צריכים לתת משהו בעבור המושלמות הזו, הרבה מאיתנו מוצאים את עצמם רווקים, מובטלים או גרושים.
הגיע הזמן שנפנים שלפעמים צריך לעבוד קשה בשביל משהו טוב, ושאין דבר כזה מושלם. אין זוגיות בלי וויתורים ואין עבודה שלא מתאמצים בה. רק עם ההבנה הזאת אפשר באמת להיכנס לזוגיות או להחזיק עבודה לאורך זמן.
כעבור יומיים אני מקבלת טלפון זימון לדייט-ראיון שני עם הבוס. בדרך לשם אני נתקעת שעה בפקקים, הפקידה בקבלה לא ממש נחמדה, והבוס הרבה פחות נחמד מהמראיין הקודם. הכל מרגיש הרבה פחות מושלם אבל הראיון עובר בסדר, ואני יוצאת משם בהרגשה שאולי הפעם אני מוכנה לקשר רציני, גם אם יש בו כמה חסרונות.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
- לעמוד הפייסבוק של
עדי רם
לפנייה לכתב/ת 
