תוויות ומסרים מהעבר - הזוגיות של מחר
כשאנו שומעים קול פנימי שאומר עלינו משהו בסגנון: "אתה לא תצליח, אין טעם לנסות בכלל", אנחנו עלולים לטעות ולחשוב שמדובר בקול שלנו-עצמנו, אך לרוב מדובר בקולות ששמענו בילדותנו, וכיום הפכו לחלק מהקיום שלנו ומהדרך שבה אנחנו תופשים זוגיות ומערכות יחסים
עוד בנושא:
להשלים עם העבר: רווקות כתסמין לתסביכי ילדות
בחירות זוגיות: שיקוף של חוויות הילדות שלנו?
מה שהיה - הוא שיהיה
אחד הכוחות המרכזיים הפועלים בתוך נפשנו מוגדר באמצעות תיאורית יחסי האובייקט - גישה האומרת כי ראיית עולמנו מושפעת במידה רבה מחוויות ראשוניות שחווינו כילדים, בעת המגע עם הדמויות הקרובות לנו ביותר ובראשן - ההורים שלנו. היחסים שלנו בהווה, אומרת התיאוריה, הם במידה רבה שחזור של תבניות היחסים שנוצרו בינינו לבין הורינו, כמו גם עם אנשים משמעותיים אחרים בסביבתנו הקרובה כילדים צעירים.
לדוגמה, ילד שגדל בסביבה רוויה בביקורת וספג מהוריו יחס של זלזול וביטול, יקבע את דפוס הביקורת ויטמיע אותו אל תוך המרחב הרגשי הפנימי שלו.
גם אחרי שינתק מהוריו, לפי תיאורית יחסי האובייקט, הוא ישחזר שוב ושוב מערכות יחסים שבהן יהיה חשוף לביקורת, זלזול וביטול, ולא מן הנמנע שגם הקול הפנימי שלו - אותו מצפן רגשי שמתווה את חיינו ועוזר לנו להכניס סדר בעולם ובחוויות שפוקדות אותנו - הוא קול ביקורתי מאוד, אולי אפילו יותר חמור ונוקשה מהקול המקורי של ההורים.
דוגמה אחרת ולצערנו נפוצה מדי, היא של הורים שאמרו לילדים שלהם שהם "כישלון". יש לזכור שכישלון הוא תוצאה של פעולה - אבל בידיים הלא נכונות הוא הופך להיות מגדיר-אישיותי, ובעולמנו מסתובבים אנשים רבים עם תקליט פנימי שמשדר לתוך נפשם מסרים בלתי פוסקים שאומרים להם שהם כישלון, שהם לא מוצלחים, שהם לעולם לא יצליחו.
לרוב, אם נחקור את הקולות הפנימיים האלו, נמצא את האחראיים - המבוגרים שהיו אמונים עלינו בשנות הילדות המוקדמות שלנו, כמו הורים, סבים וסבתות, גננות ומורים בבתי הספר ועוד. ה"אובייקט" יכול להיות בני-אדם אמיתיים (הורים, למשל) או דמויות מופנמות (ייצוגי הורים) שעם הזמן הופכות ליותר ויותר מטושטשות עד כדי כך שהן בלתי-נפרדות מהתחושה של ה"אני".
הקול שבראשי
כשאנו שומעים קול פנימי שאומר עלינו משהו בסגנון: "אתה לא תצליח, אין טעם לנסות בכלל", אנחנו עלולים לטעות ולחשוב שמדובר בקול שלנו-עצמנו. מאחר ויחסי האובייקט נוצרים בשלבים מאוד מוקדמים של ההתפתחות שלנו, הם מלווים אותנו מרבית שנות חיינו, וקשה לנו להפריד בינינו לבינם. במילים אחרות: אנו מתקשים לזהות איזה מבין הקולות הפנימיים שלנו הוא באמת שלנו, ואיזה מהקולות מגיע ממקורות חיצוניים ותופס טרמפ עם חיינו.
לכן, שלב ראשון בפירוק הקול הפנימי המטריד והמציק הזה יהיה להפוך אותו למודע ומבודל - להפריד אותו מהקול האמיתי, שלרוב מושתק בתוכנו פנימה. לדוגמה, במהלך טיפול פסיכולוגי יכול המטפל לבקש מהמטופל לשחזר את היומיום שלו, במטרה לאתר את הקול הפנימי-הבעייתי, זה שמצמיד ערך שלילי לחוויות בלתי-מסומנות, לפעמים אפילו חיוביות.
לאחר שהקול הזה אותר, יש לזהות את מקורו, לרוב על ידי הצמדה לחוויות ילדות דומות. שאלות כמו: מה זה מזכיר לך? מתי הרגשת תחושה כזו בעבר או מתי חשת כך לראשונה, הן שאלות מנחות וטובות שיעזרו לנו לזהות את מקור הקול.
לרוב התשובה לא תגיע מהר כל כך, אבל גם אם המטופל מסרב לשתף פעולה או פשוט לא זוכר את החוויה היסודית שעיצבה את דפוס הניתוח והתגובה שלו - תת המודע שלו יזהה את השאלות ויחשוף, בהדרגה, את ה"סודות" הכמוסים שמעצבים אותו.
במקרים רבים, מתרחשת תופעה של "העברה" - כאשר המטופל מביא רגשות מוקדמים שחש מהוריו אל תוך יחסיו בהווה. כך למשל, אדם שחווה הזנחה או חוסר תשומת לב מצד הוריו, עשוי למצוא עצמו במצב דומה בתוך מערכות יחסים שבהן הוא מרגיש שהוא נדחק הצידה ומאבד את מקומו.
התנסויות מתקנות ויחסי העברה מרפאים
בדיוק במקום הזה, הכואב והמשפיל, הצורב והעצוב, טמון כוח השינוי. בתרבות הפופולרית יש תבנית חשיבה שאומרת שצמיחה אנושית, רגשית, פסיכולוגית - יכולה לבוא רק ממקום של שבירה, קלקול וכאב. במרחב הפסיכולוגי, יש בזה מן האמת, הגם אם לא באופן אבסולוטי.
כאשר אנו נמצאים בנקודות כואבות מאוד, כמו אחרי מערכת יחסים קשה ופוצעת או תחושה של מחנק מאירועים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב, אנחנו יכולים להתבונן אל נפשנו פנימה ולהבין את עומק הכאב ואולי גם לראות את מקורו.
אך תיקון יכול לבוא גם ממקום חיובי, נעים וטוב. במערכת יחסים טובה המבוססת על דיאלוג ושיתוף, האדם הסובל מכאבי הילדות וקול האובייקט הפנימי, יכול לשתף את הצד השני ברגשות, לזכות באמפתיה והבנה ולקבל את הקשב שהוריו חסכו ממנו.
אם השיתוף ימשיך ויהיה שיטתי ומתמשך, עם הזמן יוכל האדם הפצוע להבין שיחסים אינם חייבים להיות רעים, שהוא מסתובב עם תיק ענק של רגשות כואבים מהעבר ושאולי אפשר להיפרד מהרגשות האלו, שאפשר גם אחרת.
למרבה הצער, לרוב נמצא פרטנרים שישחזרו בדיוק את החוויות הקשות האלו ויגרמו לנו לחוות שוב ושוב את אותם דפוסים הוריים. אבל עם השנים וההתנסות, אנו מוצאים גם דפוסים חדשים, חלקם מבריאים יותר וטובים יותר מדפוסי המקור שעיצבו אותנו. כשמגיעה מערכת יחסים כזו, אנו יכולים למצוא את עצמנו סופסוף על המסלול הנכון לתיקון חוויות יסוד פוגעות, ולחוות צמיחה בתחומים רבים של חיינו.
לגלות את האני האמיתי
אבל לא חייבים לחכות למערכת יחסים "מתקנת" וממש לא כדאי להפוך אותה לזירה טיפולית (מה שיכול להוביל לפגיעה קשה במערכת היחסים המיטיבה, שכל כך חשובה לנו). במהלך טיפול פסיכודינמי למשל, יכול אדם לעסוק בסוגיות האובייקט שלו בצורה טובה ולהיעזר בטכניקות העברה כדי לפרק דפוסים יסודיים מפריעים, מעכבים, מעוררי חרדה וכאב.
כך לדוגמה, אותו אדם שחווה חוסר תשומת לב מהוריו, עשוי להרגיש במהלך הטיפול שהמטפל שלו מתנהג בצורה דומה, שהוא עסוק בקליינטים אחרים או שיש לו עניינים אחרים, חשובים יותר, מהמטופל עצמו.
אם הוא יחלוק עם המטפל את התחושות האלו, בקשר לטיפול ולאופן שבו הוא מרגיש שמתייחסים אליו, הוא ייתקל בתגובה חיובית, אמפתית ומבינה (על פי רוב, לצערנו גם מטפלים גרועים לא חסרים).
לסיכום, בין אם מדובר בזוגיות תומכת, חברות אמת יציבה ועוזרת או טיפול פסיכולוגי - התגובה החיובית, כמו גם השיחה על מקור התחושות היסודיות, יעזרו לשפוך אור על הקולות הפנימיים הלא-נעימים, המעכבים והפוצעים שבנפשנו, מתוך כוונה לטפל בהם ולפרק אותם.
האובייקט הפועל בתוכנו אינו חייב לפעול לנצח, אנו יכולים למצוא אותו, לברר את הגורמים לו, לרכך את פעילותו הכואבת והקשה - ואז נוכל סופסוף לגלות את האני האמיתי שנועדנו להיות.
לכל הכתבות והעדכונים - עקבו אחרי הפייסבוק של ערוץ יחסים
לפנייה לכתב/ת 
