יהודי זה כל הזמן. גם בכדורגל
אנחנו יהודים גם כשאנחנו מניפים גביע, גם כשאנחנו רבים וגם כשאנחנו אוכלים - וזה אומר שאנו צריכים לדרוש מעצמנו להיות ראויים יותר. אם אנו לא מחשיכים את המסך נוכח האלימות בכדורגל, שלא נתפלא כשהיא גולשת לרחוב
נתחיל מהפואנטה. שמישהו יסביר לי איך זה יכול להיות ששלשום שוב צפינו בשידור אלים ממגרשי הכדורגל? איך זה ייתכן שהשרה לבנת לא זימנה כבר אתמול את יו"ר ההתאחדות לכדורגל ואת ראשי הקבוצות, נוכח התקריות בשבועות האחרונים בכלל, ושלשום בערב בפרט? ואיך עוד לא הפנמנו שהאלימות במגרשי הספורט היא סימפטום של האלימות בחברה כולה, כשבשבועיים האחרונים אותה אלימות ממש גבתה מחיר כבד של רציחות חסרות תכלית?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
הפועל תל אביב זכתה בגביע המדינה. ברכות. הטקס שבתום המשחק התנהל בזריזות ובחאפ-לאפיות הראויה למדינתנו. יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, ושרת התרבות והספורט העניקו מדליות לזוכים, מסרו לידם את הגביע - ואלו הפנו אליהם את אחוריהם, והניפו את הגביע לעיני הקהל. בהתנהגות השחקנים לא היה ולו רסיס כבוד, לא למעמד ולא לנבחרי הציבור.
ההמשך היה כבר אלים. בשידור חי, שחקן הפועל ניגש וקילל את בעלי הקבוצה. הכתבים באולפן שצפו בגועל לא הנידו עפעף, והמשיכו את השידור כלא כלום. כמובן שהאלימות לא שככה כשכבו המצלמות - אוהדים התגודדו סביב מכוניתו של הבעלים והפליאו בה את זעמם. אבל היי, בגלל שלא היו אשכרה מכות, כולם המשיכו לעניינם. וכמובן שאחר כך, במדורי הספורט, האלימות המילולית גדשה את התגובות, כשמטר של גידופים הדדי נישא ממחשב אל מחשב.
אמרתי תודה להשם שבשמים שהילדים שלי לא רואים טלוויזיה ושאלתי את בעלי מה היה קורה אם הם גן היו רואים איתנו את ה"טקס"? איזה תירוץ היה לי שהיה מסבר לילדיי ולעצמי את האוזן? איזו כף זכות הייתי יכולה ללמד לשמע הקללות?
לקום מהספה - ולכבות את המסך
ישנה טולרנטיות אדירה בארץ שלנו לאלימות. אנחנו שותקים, במקרה הטוב, או מתרצים אותה בסחבקיות ופתיחות, במקרה הרע. אנחנו יוצאים לרחובות על עליית מחירי הקוטג' והדיור, אבל ממשיכים לשבת על הספה ולפצח גרעינים, נוכח הרס החינוך של ילדינו.
מה שקורה בספורט בתקופה האחרונה, כשהשידור של משחק הגביע היה דוגמא ראויה לאותו מסלול עקום, הוא כישלון שלנו כחברה וכהורים. כמה ילדים היו במגרש? וכמה ילדים צפו בטלוויזיה, עם הוריהם, באותה התנהגות
חסרת מעצורים של אותם שחקנים? אלפים? אבל כמה הורים כיבו את מכשירי הטלוויזיה וישבו עם הילדים לשיחה של "כך לא מתנהגים"?
כשאנחנו רואים שני ילדים מכים זה את זה, אנחנו נחרדים מחוסר החינוך שלהם, אבל מה הם אמורים ללמוד מאיתנו כשאנחנו לא מוקיעים מתוכנו את ההתנהגות האלימה של השחקנים, אנשי הסגל או האוהדים? איך אנחנו מצפים מהילדים שלנו שלא יפתרו סכסוכים במילים פוגעניות, במכות ובדקירות סכינים, כשמושאי ההערצה שלהם מתנהגים כחיות?
אנחנו מחויבים לעשות צעדים חד-משמעיים כדי לנער את האדישות שהשתלטה, ונעה, אך טיפה, מחוסר נוחות, כשאנחנו קוראים על עוד רצח של עוד נער בעקבות סכסוך חסר חשיבות.
אתם טוענים שאתם אוהבים את המשחק? תדירו רגליכם עד להרחקת שחקנים אלימים. אתם אומרים שחינוך ילדים נמצא במעלה ראשונה? תעדיפו אותו מעל כסף, ושהספונסרים יסגרו את הברז עד לסילוק גורמים אלימים בקבוצה. ואנחנו, צריכים להחשיך את המסך עד שיהיה ראוי לעיניי ילדינו.
לא בדרכו של אריסטו
פרשת השבוע נפתחת ב"אם בחקותי תלכו". הכוונה במילה תלכו היא, לפי הפרשנים, שעבודת השם נחקקת במהותו של האדם ונבלעת בדמו. שכל יגיעה וטרחה של אדם צריכה להיות ספוגה בתורה. ואני ממשיכה (על אף שתואר התלמיד חכם שלי שרוי במחלוקת עם הבן הבכור), שלאן שאדם הולך - צריכה להיות עבודת ה' שלו חקוקה בדמו. לא משנה לאן הוא פונה, או במה הוא
עוסק, יהיו התנהגותו והתנהלותו, בדרכו, הכוונתו וכוונתו של השם. אין דבר קשה מזה.
מסופר על אריסטו שסעד בגסות בשוק המזון. תלמידיו המופתעים מבהמיותו פנו אליו ושאלו לאן נעלמו כל תובנותיו היפות? הוא ענה להם, "עכשיו אני לא אריסטו, עכשיו אני אוכל".
מה שעלינו לדרוש מעצמנו, מילדנו, מסלבסנו, ללא שוני בהשקפת עולם, זה להיות ראויים יותר, טובים יותר. דרך השם אינה ספונה אך בספרים הקדושים. אנחנו לא "לא יהודים, אלא עכשיו משחקים כדורגל" - אנחנו יהודים גם כשאנחנו משחקים כדורגל, גם כשאנחנו מניפים גביע, גם כשאנחנו מראים את חוסר הסכמתנו עם אחר, גם כשאנחנו רבים, גם כשאנחנו אוכלים, גם כשמדובר בדברים חשובים אחרים. אנחנו תמיד בחוקותיו הולכים.
לסיום, מילה מעודדת - כנראה המשיח הגיע אם כתבתי טור על כדורגל.
לפנייה לכתב/ת 
