"קטמנדו": בדרך לנפאל עוצרים בבית חב"ד

הם אבודים באפריקה, היא הולכת לאיבוד ב"אננדה", הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם בחו"ל ב"סטופ כדור הארץ" ועכשיו הם זוג חב"דניקים צעירים בשליחותם הראשונה בעולם הגדול, נקלעים לצרות גדולות בקטמנדו שבנפאל, יומיים לפני ערב פסח, כשמטרתם העילאית בחיים היא לקיים את ליל הסדר הראשון על אדמת הארץ ההיא דווקא.

נדמה שהמסך מתמלא אט אט בישראלים, שברגע שהם עוזבים את נתב"ג - מזדמנות להם צרות ענקיות. יתכן שהכי טוב לא לצאת מהבית, אבל מושקי הצעירה מכפר חב"ד רוצה לצאת קצת החוצה ולגלות עולם, הגם שהעולם מאיים.

מיכאל מושונוב וניצן לברטובסקי ב"קטמנדו". משחק פושר(צילום: רשת)

בהמשך, אחרי שלא מצאו את אנשי הקשר שלהם, המזוודות שלהם לא הגיעו, אין להם אוכל כשר, ניסיונם להתנחל בבית המט לנפול שהובטח להם מסתיים בשהות בכלא. עוד צפויות שלל בעיות והתמודדויות עם הזר והמוזר.

כך מתחילה "קטמנדו" (רביעי 22:30) סידרה חדשה בכיכובו של מיכאל מושונוב, ובה אנחנו אמורים להתוועד לישראלי המטייל והמתכלב, שדווקא בארצות ניכר דחוף לו פתאום לחוות ארוחה חב"דניקית חמה וקצת יידישקייט. אפשר לחוות את זה גם ברמת אביב, בעכו או בכל מקום אחר בו פרוסים בתי חב"ד בישראל. אבל נחשו איפה יש להם יותר רייטינג.

הפרק הראשון היה רצף של קלישאות על טעויות בזהות, טעויות בירוקרטיות וטעויות בהבנת הנקרא והסיטואציה. בדיוק כמו שקרה לדנה מודן ב"אננדה", אבל שם כידוע זה התפתח לסיפור רומנטי. כאן אין לי מושג לאן זה יתפתח, ועל פי הפרק הראשון קשה לנחש ולהתנבא, משום שהשחקנים לא נדרשו להפגין בו קווי אופי מעניינים במיוחד, כריזמה מרתקת או עניין גדול כלשהו.

מגבעת היא לא תפקיד אופי

מושונוב עם הזקן מתפקד היטב כיינגעלע טיפוסי, חתן צעיר וקצת נבוך מגודל המעמד ומנחישותה של רעייתו. אם אפשר להמר, הוא הולך להיות הדמות האנטי גיבורית הפסיבית של הסדרה, בעוד שהגברת מולו מגלה תעצומות נפש יוצאות דופן וכך תורמת אולי לשבירת סטריאוטיפ על מקומן של נשים במשפחה חרדית.

לא צריך להיות חרדי כדי לאבד את עצמך בחו"ל. בשביל זה יש את "אננדה"

מתאים לו הכובע רחב השוליים, למושונוב, ומתאימה לו גם המבוכה - אבל זה בערך מה שאפשר היה להתרשם ממנו לאורך כל הפרק הראשון. כי כאמור, עדיין לא נדרשו כאן כישורי משחק משמעותיים. בסך הכל נתבקשנו לעקוב אחרי העלילה ולהפנים היטב שצפויה הפתעה מאיימת בדמותו של ישראלי שמסרב לדבר עברית, מנהל גסטהאוס נוקשה ודי שונא את התרמילאים הקולניים שמתקבצים בו.

לירון לבו יחזיק על כתפיו את תפקיד הזר המסתורי שאיננו זר כלל, עד שהמסתורין יתפוגג ונראה מה בדיוק הולך שם, בין ההתרגשות לקראת הקניידלעך, לבין העימות עם השוטרים הנפאלים האכזריים, שדומים כל כך לשוטרים ההודים האכזריים ב"אננדה".

טוב עשיתם שלא יצאתם מהבית וצפיתם? מחד, אף שוטר עילג, אטום וסטריאוטיפי מן העולם השלישי לא ארב לכם. מאידך, היה פרק חלש. חלש מאוד אפילו. יחד עם התקווה שליל הסדר ייחגג כהלכתו בקטמנדו, צריך לקוות גם שהתסריט, המשחק והשימוש המרובה והנדיב בקלישאות ייפסקו בהמשך.

הקלישאות מגיעות עד קטמנדו

נותר עניין עקרוני אחד לענות בו: מאחורי רוב הסרטים, הדרמות, ההפקות הדוקומנטריות וסדרות התעודה העוסקות בדתיים מכל גווני הקשת, ניצבת תמיכתה הנדיבה של "קרן אביחי". האנשים הטובים של הקרן הביאו לנו בין היתר את "שבתות וחגים", "מעורב ירושלמי", "לתפוס את השמיים", "מרחק נגיעה", "צולם ביום חול" והסדרה החדשה על אודות החרדים מבית היוצר של אמנון לוי בערוץ 10. לא אלאה אתכם ברשימה השלמה. היא מצויה לעיונכם באתר של הקרן, שמתגאה בה בצדק.

יש גם צדדים פחות ברורים מאליהם. כשיוצרים בטלוויזיה הישראלית נתקלים ב"אין תקציב" (וזו תגובה כמעט אוטומטית של הגופים המשדרים לרעיונות המצוינים כשהם יתגלמו לכלל תסריט), תמיד אפשר לסמוך על קרן אביחי שתתמוך בנדיבות, בתנאי שבתסריט יהיו כמה מרכיבים הכרחיים: דתיים מגוון כלשהו של המחנה שמוצגים באור נאור וחיובי לגמרי, תוך כדי טשטוש הקונפליקטים החברתיים העצומים בין הצופה החילוני לבינם, או הפיכת הקונפליקטים הללו לסיפור אנושי מרגש, פרטי ומלא דרמה.

תן חיוך - הכל לטובה?

תגידו, מה רע? שום דבר: רק שהדמויות ההולכות ומצטברות על המסך, שמאמינות בבורא עולם ומקיימות מצוות, הן תמיד חיוביות ביותר. אין בהן נוכלים או

נכלוליות כלשהי, ואינני מצליחה להיזכר בדמות ש"קרן אביחי" תרמה ללידתה על המסך ושהיתה, למשל, תושבת באגף התורני של כלא כלשהו. במציאות, האגפים האלה הם דווקא להיט גדול עם רשימת המתנה רצינית ביותר.

זוהי רק דוגמא: אינני טוענת כאן כי קרן אביחי מקיימת צנזורה על התסריטים המוגשים לעיונה ולתמיכתה. אבל אין לי ספק שקיימת צנזורה עצמית של יוצרים שמוכנים לעגל פינות, לייפות מציאות ובאופן כללי להיות חיוביים לעילא כשהם מגישים תסריט לקרן.

כך, סדרת דרמה שעוסקת בחב"דניקים, בין אם היא מתרחשת בקטמנדו או לא, ודאי לא תציג במרכזה את האמונה העיוורת במורה רוחני שלדעת רופאיו מת מזמן ולדעת חסידיו ממשיך לחיות במין קיום חצי גשמי, שבו הוא מדבר ישירות אל החסידים בדרכים פלאיות והם אכן נענים למצוותיו ועושים כדברו ונוסעים לרחבי תבל לקיים שם מצוות ולהחזיר אנשים אל יהדותם.

הסימפטיה העצומה שישראלים רוחשים לחב"דניקים אולי מוצדקת. האמפטיה שהם רוחשים להם אחרי הפיגוע במומבאי ודאי מובנת. אבל הסיכוי לראותם כמי ששייכים לכת מסוגרת וקצת מבהילה באמונותיה, לא קיים כל עוד "קרן אביחי" תומכת בתסריט ובהפקה. זה מטריד קצת יותר, אני מוכרחה להודות, מעוד ישראלי שהלך לאיבוד בעולם השלישי שעל המסך.