שלום על לחם: קללת האוכל של החברה המערבית
אחת מהקללות בפרשת בחוקותי היא "תאכלו ולא תשבעו". האם לא הבאנו על עצמנו בצורה מתוחכמת משהו מהקללה הזו?
בחלקה הראשון של פרשת "בחוקותי", החותמת את ספר ויקרא, כתובות הברכות שיחולו על בני ישראל אם יבחרו ללכת בחוקותיו של אלוהים, והקללות שירדפו אותם אם לא ישמעו לו. לאוכל תפקיד מרכזי בברכות ובקללות, והשורש א.כ.ל מופיע בפרק זה (ויקרא כה) שבע פעמים!
עוד בערוץ היהדות - קראו:
בברכות: "(ה)... וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם:... (י) וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ...",
ובקללות: "(טז) וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם:... (כו) בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ:... (כט) וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ: (לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם".
יש הדרגה בתיאורי האוכל בברכות ובקללות. אדם מבורך הוא אדם האוכל לשובע, ובהמשך - הברכה רבה כל-כך שעליו להתמודד עם ברכת השפע: האוכל הישן משתמר ואפשר לאוכלו, אך גם האוכל הטרי נמצא בשפע עד שיש צורך לזרוק אוכל ישן בגלל השפע החדש.
בראשית דרכה של הקללה אדם זורע בדמעה אך לא זוכה לקצור ברינה, שכן אויביו כובשים את את אדמתו וקוצרים את תבואתה, בהמשך - תיאור הלחם קיים, אך אינו מקנה בטחון ואינו משביע, ובסוף מגיעות הזוועות הגדולות מכל: מתחלפת שרשרת המזון, והאוכלים הופכים לנאכלים. הורים אוכלים את בניהם, והאויבים אוכלים אותנו. קשה לקרוא ובלתי נסבל לדמיין.
משבר הלחם
פסוק כ"ו מרתק אותי, ואני רוצה להתמקד בקללה המתוארת בו: "בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ"
הביטוי "מטה לחם" מלמד כי הלחם הוא משענת, הוא בסיס הקיום. אלוהים לא מדבר על היין, על הבשר או על דבש התמרים. שערי המוות נפתחים במקום שבו מתכלה הלחם. או לחם או מוות.
השורש ש.ב.ר הוא שורש מעניין ועשיר מאוד בעברית. כאשר כבד הרעב במצרים מתאר ה"שבר" את השגת המזון: "וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף". משבר הוא גם פתח הרחם שממנו יוצא התינוק לאוויר העולם, ובפסוק מצמרר אחר משתמשים במשבר זה על מנת להבהיר את עוצמת המצוקה (מלכים ב פרק יט) "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה".
כשאלוהים אומר: "בשברי לכם מטה לחם" אנו נעצרים לרגע מול משחק המילים: לכם-לחם, ומִתמַסרים עם רוב המשמעויות של ה"שבר". אנו מייחלים לכך שהשבר בפסוק זה יהיה ליוסף "המשביר", המאכיל האולטימטיבי, או שהשבר יבשר בשורת לידה וגאולה. אבל לא - הפעם השבר הוא פתח האסון, הפעם השבר הוא פירוק הביטחון הקיומי – שבירת הלחם שהוא מטה החיים. אם הפסוק היה משתמש בשורש אחר, האסון היה אמנם אותו אסון, אבל הטלטלה של הקורא אולי הייתה קטנה במשהו. השורש "שבר" יצר אשליה שהכפילה את כאב המפגש עם התוכן הנוראי של הקללה.
למה עשר נשים אופות לחם בתנור אחד?
יש מדרשים שמסבירים שזה כיוון שלא יהיה מספיק כסף לעצי הבעירה של התנור, ויש האומרים שהלחם יהיה כל כך מצומק שתנור אחד יכיל את כל הככרות. ואפשר לחשוב גם על השבטיות שלא מספקת חום והגנה.
כמו בחלק הראשון של הפסוק, גם בחלק זה נוצר תעתוע אכזרי בין הפרשנות המיוחלת והאפשרית, לפרשנות הפשוטה והקשה של הפסוק. התמונה של עשר נשים היושבות יחד סביב התנור ואופות לחם יכולה לעורר תחושות נעימות: מדורת שבט, אחוות נשים, חום משפחתי ושיתוף פעולה. בבת אחת מוחץ ההקשר את האשליה, והאחדות של השבט הופכת לסימן נוסף למצוקה, למחסור ולחוסר היכולת של האנשים להזין את עצמם. הדימוי יוצר אשליה, וההקשר של הפסוק מרסק אותה, החוויה החוזרת של ניפוץ הפנטזיה, מעצימה כמובן את הקללה.
מזון שאינו מזין
לא מצאתי ולו הסבר טוב אחד לתיאור: "וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל" (אודה לכם תאירו בטוקבקים פירוש טוב לפסוק זה), ועל כן אני עוברת לסיומו של הפסוק, ולקללה המפתיעה: "ואכלתם ולא תשבעו" .
קל יותר להבין קללה של מחסור במזון. הקללה "אכלתם ולא תשבעו" מתוחכמת ומאתגרת – יהיה לנו אוכל ככל שנרצה, אבל הוא לא ישביע אותנו. אני מתחילה לטייל במחוזות הדמיון ולחשוב באיזה מצב אוכל לא משביע; הוא לא משביע אם הוא עני ודל ולא מכיל את החומרים שאמורים להיות בו, והוא לא משביע אם נפגעו מנגנוני השובע שלנו. שתי אלו צרות גדולות.
לאכול מהסיבות הלא נכונות
אוכל לא משביע גם אם אני אוכלת אותו מהסיבות הלא-נכונות. כשאדם שבע אוכל, האוכל לא יכול להשביע אותו שכן הוא כבר שבע. האוכל יכול לפטם אותו, לגרום לו להרגשה רעה, לחולי או להקאה, אבל האפשרות להשביע - ממנו והלאה. אי-אפשר להצחיק אנשים שכבר צוחקים, אי-אפשר לשמח אנשים שמחים ואי-אפשר להשביע את השבעים.
אז למה אני אוכלת כשאני שבעה? אוכל הוא אף פעם לא רק אוכל. אוכל הוא עולם עשיר, מלא ומורכב של סמלים. כבר כשהגחנו מרחם אמנו חיפשנו מזון ואם הכל היה כשורה, המפגש הראשון שלנו עם המציאות היה דרך השד של אמא (או הפטמה של הבקבוק). האוכל היה הרגעה, גאולה, פתרון לכאב פיזי והשקטה מיידית של חרדת מוות. מרגע זה ואילך אוכל כבר לא יכול להיות רק אוכל. התשוקה לאוכל היא גם תשוקה לשקט ולהגנה, לחום אמהי ולפתרון מהיר של מצוקות.
כשאלוהים מקלל אותנו שנאכל ולא נשבע, הוא מספר לנו על תחושה עמוקה של חוסר שקט וחוסר מוגנות. הבעיה שלנו, לפי קללה זו, לא תהיה מחסור במזון, אלא חוסר יכולת למצוא נחמה. אם אחזור לחלקו הראשון של הפסוק – הלחם, הפשוט והבסיסי, כבר לא יהיה מטה. מה שנאבד, אליבה דקללה זו, זה את יכולתם של הדברים הפשוטים של החיים לנסוך בנו שקט ובטחון. אולי יהיה כסף, אולי יהיה שפע של מזון, אבל הם לא יציעו שקט.
השובע משגע אותנו
אני חושבת על כך שעבור חלקים מהאוכלוסיה (שלמזלי הגדול אני נמנית עליהם) יש לקללה "ואכלתם ולא תשבעו" משמעות יומיומית. בחברות שפע האוכל הוא תרבות שלמה וחווית חיים שכמעט לא קשורה לרעב. הפרסומות
למזון בטלוויזיה לא משווקות אוכל כפתרון לאדם הרעב, אלא אוכל משווק כסמל סטטוס, כגורם הנאה, מעורר יצרים מיניים, מלכד משפחות, מאריך ימים ומציע בריאות ואפילו מרזה (כן, תבדקו את זה... הרבה מאוד פרסומות טוענות שאם נאכל את מה שהן מוכרות לנו נרזה).
אני לא רוצה להישמע קלישאתית ולא רוצה לזרוק אבן לבאר המערבית שממנה אני שותה בהנאה. המקרר שלי מלא במזון ואני מודה לאלהים על כך, ובכל זאת אני לא יכולה שלא לשאול, האם לא הבאנו על עצמנו בצורה מתוחכמת משהו מהקללה של פרשת בחוקותי?
פתאום אני מבינה טוב יותר את הקשר בין שתי המשאלות הפותחות את שירה של רחל שפירא: "למדני את השיר הפשוט של הלחם/ ופרוס לי חלק משלומך".
והנה עוד שיר (הפעם משלי):
ברכת השחר
וכתמיד
הלחם יונח על השולחן
ולפתע תבוא אלומת שמש בחלון
והלחם יהא לחמלה
ולהבה תחמם קפה של שחר בכירה
(שפתי ישקו לזיעת אפיך)
שכינה תהיה בינינו.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
