דויד גרוסמן: "הכתיבה נתנה לי את החיים בחזרה"
במפגש טעון וחד-פעמי, נפגש דויד גרוסמן עם חוקרת הספרות בלהה בן-אליהו ועם קהל רב בפסטיבל הסופרים בירושלים. שם דיבר על ספרו "נופל מחוץ לזמן" שנכתב בהקשר לחווית השכול. "לא יכולתי להשלים עם זה שגם האדם הכותב שבי יוכה"
אמש (ה') התקיים במסגרת פסטיבל הסופרים במשכנות שאננים בירושלים, אירוע מיוחד בהשתתפות הסופר דויד גרוסמן, ששוחח עם חוקרת הספרות בלהה בן-אליהו על ספרו האחרון "נופל מחוץ לזמן". האירוע נפתח בהמחזה של קבוצת התיאטרון רות קנר לטקסט של גרוסמן, אשר הודה כי נותר זמן רב תחת הרושם העז של המופע. בן-אליהו ביקשה ממנו לתאר את המעבר מהמחברת הריקה של לפני היות הספר (שהוא אחרי אי-היות הילד), למחברת המלאה, שהיא הספר עצמו.
גרוסמן השיב כי ידע שעליו למצוא דרך להיות בתוך החיים שלו שהשתנו כל כך, עקב מותו של בנו אורי, במלחמת לבנון השנייה. "הבנתי שאני צריך מחדש למקם את עצמי, כי הכול נטרף. וידעתי די מההתחלה שזה יהיה באמצעות הכתיבה, כי זו הדרך היחידה שאני מכיר להיות במגע עם דברים. תמיד כתבתי על דברים שהיה בהם פוטנציאל הרסני לגביי, שהפחידו אותי", הוסיף. "וכאן עמדתי מול הדבר הקשה ביותר. כתבתי במשך שנתיים ולא היה לי מושג מה יהיה. הייתי צריך לעשות פעולה רצונית נחושה מאוד כדי להתגבר על הרתיעה להיות בחדר העבודה. כי יש משהו בפעולה של ללכת לשם ממש, שהיא קצת כמו לקחת מסמר ולהכניס לשקע".
"חדר העבודה היה גם המקום האחר של הספר", הסביר גרוסמן. "הוא המקום שבו החיים נגעו במוות בצורה הכי נטולת חציצה. יחד עם זאת, ברגע שהייתי 'שם', זה היה המקום שרציתי להיות בו. לא מתוך מזוכיזם, אלא מתוך תחושה כי זהו המקום הנכון לי, המקום בו נמצאים עכשיו חיי. אני זוכר שחשבתי שאם כבר נשלחתי לארץ הגזרה הזאת, אני לפחות רוצה למפות אותה ככל יכולתי ולעשות זאת במילים שלי."
תנועה בין המילים
גרוסמן דיבר רבות במהלך הערב על החשיבות להשתמש במילותיו, כחלק מתהליך ההתמודדות עם השכול. "הרגשתי שאם אני כותב אז אני שם, ככל שאני יכול להיות", ביאר. "בכל פעם שהצלחתי לגעת במקום הזה נוצר עוד שיר, עוד דו-שיח. אך גם היה קשה מאוד לצאת משם, לצאת אל היומיום. הייתי צריך לבצע כמה שלבים עד שנכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה".
בן-אליהו ציינה כי תנועה היא מושג שמלווה את כתיבתו של גרוסמן לאורך כל השנים, וביקשה שיתייחס לתנועה המיוחדת שבספר, הנמצאת במאבק מתמיד עם הסטטיות.
"הספר בא בתגובה לאירוע של מוות", השיב גרוסמן, "שהוא הדום המוחלט. אחד הדברים שאיימו עלי מאוד היה המגע עם סיטואציה שאין בה ניואנסים, אין בה נשימה, תנועה. לכן, ידעתי מההתחלה שאני חייב לנוע, משני טעמים - כדי לנסות להחדיר תנועה לתוך הדומי הזה, לתוך גוש הבטון הזה, שמשהו יפרפר שם. וגם בשבילי עצמי, כי למקרה כזה יש את היכולת להמית לא רק את המת אלא גם את הסובבים, או להמית בהם דברים."
"לא יכולתי להשלים עם זה שגם האדם הכותב שבי יוכה", הסביר. "מן מחאה פנימית, או התקוממות פנימית כזאת. כשכתבתי על תנועה, הרגשתי שאני יכול להימצא במקום שאני בוחר, ולא במקום שבו האסון מנסה לקבע אותי. זה החופש היחידי שיש לי. בסיטואציה כזו אין לאדם הרבה חירות, והחירות מתגלמת באפשרות לתאר את האסון במילים שלו. כיוון שבמילים שלי יש תמיד תנועה, הרגשתי שברגע שאני מצליח ליצור תנועה בתוך האין הזה, במובן מסוים אני מפסיק להיות הקורבן שהייתי עד לרגע שהתחלתי לכתוב. הכתיבה נותנת לי את הרגע לתבוע מחדש את החיים שלי, שבמובן מסוים כמעט נלקחו".
גרוסמן ביקש להבהיר כי מדובר באקט ברור של בחירה בחיים. "כל הספרים שלי נכתבו מתוך תחושה של חנק, קלסטרופוביה ממצב מסוים", הוא ביאר. "ואילו בספר הזה היה משהו אחר, קיומי אף יותר, שבעיניי זה גם המקום של היצירה בכלל. זה המקום שבו החיים והמוות נוגעים זה בזה בלי חציצה. המקום שבו אנו לא בורחים מאימת המוות, שכן להיות אדם חי, פירושו להיות מתוך תודעת מוות".
בין קיר לקיר
לאורך האירוע שיתף גרוסמן את הקהל בשלל אנקדוטות מחייו הפרטיים. בין השאר, סיפר כי הוא נוהג ללכת בזמן שהוא כותב. "כשיש לי רעיון אני מוצא את עצמי הולך, בין קיר לקיר, בערך חמש שעות ביום. אני כנראה צועד עשרים קילומטר ביום אחד ברחבי החדר, קצת כמו אסיר; משאיר סימנים של חריכה על השטיח". עוד הוסיף גרוסמן שלצערו הוא אינו מאמין בעולם הבא ובגלגולי חיים. "זה ודאי היה מביא לי הרבה נחמה אילו הייתי מאמין," אמר. "אבל יש מקום שהוא במובהק לא כאן ורציתי לגעת בו, להבין מה הוא עושה לי כשאני נוגע בו. אחת הדמויות ברומן אומרת: 'הוא מת אבל מותו לא מת', ושם רציתי להיות - כלומר, במקום שמותו עדיין מפרפר; שבו יש אולי אשליה של החייאה, אבל יותר מכול, יש הרגשה של לא לברוח משם".
כשנדרש להתייחס לעניין כתיבת השירה, בשונה מהפרוזה בה הוא שולט, השיב: "לא ידעתי שאני משורר, גם עכשיו אני לא חושב כך. אשתי, מיכל, אמרה ששירה היא הדבר הכי קרוב לדממה, ואולי זה מה שהיה צריך להיות בעצם. הייתי שרוי בקונפליקט תמידי - איך אני יכול לכתוב? הרי צריך לשתוק את זה, אבל אני לא יכול לשתוק כי אפשר להתפוצץ מזה. אני רק יכול להגיד שהתכוונתי לכתוב פרוזה וכותב שירה; כאילו בא איזה כוח וכופף לי את מפרק כף היד והייתי עובר לשורה הבאה".
בן-אליהו ציינה כי ספריו של גרוסמן הם מאוד מקומיים ונטועים בהוויה הישראלית, ואילו "נופל מחוץ לזמן" הוא בעל ממד אוניברסאלי שהסממנים המקומיים מופיעים בו בין השורות. "מבחינה מסוימת זה הספר הכי פחות ישראלי שלי", הסכים גרוסמן. "אי אפשר לעשות 'סיור בעקבות הספר', או לפחות אני מציע לאנשים לא לעשות סיור שכזה. יחד עם זאת, כיוון שהוא אוניברסלי, הוא גם ישראלי. יותר מזה, אם יש בו איזה ניואנס ישראלי מאוד זה הרצון שלי לדבר על המוות הקט הפרטי, לא הגדול הכללי. המתים הפרטיים עוברים במהרה לתחום המוות הקולקטיבי, קל וחומר מישהו שנופל במלחמה בישראל, שעובר תהליך מיידי של הלאמה. לי היה חשוב לעשות את התהליך ההפוך הזה; לתבוע את האדם הפרטי, האינטימי, לשחרר אותו מכל תיבת התהודה הלאומית".
כיוון ש"נופל מחוץ לזמן" נבע מתוך רצון להתמודד עם השכול, שאלה בן-אליהו את גרוסמן מה הרגיש לאחר שסיים את כתיבת הספר. "הבנתי שאני צריך למצוא דרך אחרת להיות בתוך חיי החדשים",
השיב, "להיות במגע עם מה שקרה, אבל לא לשכוח, לא להירתע מהמקום הזה. חשבתי גם שבתוך המצב שהוא מצב ביש, אני בכל זאת מרגיש בר מזל שאני יכול לכתוב, שניתנה לי האפשרות לתת לזה מילים. במקרה היום הסתכלתי במילון אבן שושן וגיליתי שאחרי המילים 'סוף' ו'סופיות', מופיעה המילה 'סופר'.
"חשבתי על מה שהמשוררת ויסלבה שימבורסקה כתבה, שוודאי שאין לנו חיי נצח, אבל אנחנו יכולים לכתוב משהו שאולי - בדרך לא מובנת - יצליח להבריח את עצמו מעבר לחלופיות שלנו, מעבר לזמן".
את הערב ליוותה הזמרת יהודית רביץ בשלושה שירים אותם ביקש גרוסמן שתשיר - "לקחת את ידי בידך", "שיר ללא שם" ו"בך לא נוגע". מילות השירים קיבלו משמעות חדשה נוכח התכנים הקשים והטעונים שהועלו, אך בה בעת הצליחה רביץ לשלהב את הקהל ולסחוף אותו אפילו לשירה בציבור. לסיכום האירוע, סיפרה בן-אליהו בהתרגשות שאחרי מותו של אורי גרוסמן, היא היתה חרדה כי לא ידעה אלו ספרים מחכים לנו. "והנה, מצאת את המילים וכתבת את 'נופל מחוץ לזמן'," אמרה, "והערב נתת למילים האלו גם קול, ואנו מחכים למילים שעוד יבואו."
