אהבה וכללים: מה שנכון למשפחה - נכון לחברה
חברה שהוכיחה כי היא אינה מסוגלת לתפקד רק מכוחן של האהבה וההזדהות, זקוקה לחוזה ברור עם עונשים חד-משמעיים למי שמפר אותו. פרשת השבוע פוגשת את המציאות
כל בית בריא מושתת על שני מקורות לבריאותו ותקינותו. אחד מהם הוא האהבה השוררת בין בני המשפחה. האהבה מובילה לאחריות הדדית, כבוד הדדי וכמובן תמיכה ועזרה כפי הצורך, האחד לשני.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
אך חייב להיות מקור נוסף לבריאותו הבית, והוא מערכת כללים פנימית הנהוגה בו. כללים המעצבים את התנהגות בני הבית מעבר למצב רוחם באותו רגע. כך למשל יקומו ההורים לעבודת יומם כדי לפרנס את ילדיהם, גם לאחר מריבה סוערת בתוך המשפחה, או תחושת תסכול מסוימת. ילדים יכבדו את הוריהם גם כשיש להם ביקורת עליהם (ולמי בעצם אין ביקורת, על כל דבר). כללים אלה חשובים מאחר שהם מייצבים את הבית.
בית לא יכול להתקיים כראוי בלי שני המקורות הללו. "הכללים" הכרחיים לשמור על יציבותו של הבית גם בעיתות משבר, והאהבה הנוהגת בו אמורה לתת את הטעם והמשמעות לשמירה על הכללים. צריך את שני המקורות, כל הזמן.
מבחן התוצאה
גם לחברה האנושית מקורות דומים לתקינותה. חברה שלאזרחים שבה אין הזדהות עם ערכיה הבסיסיים, ועם עקרונות הצדק והמוסר, לא תוכל לשרוד, ולא ישנו גם כוחות המשטרה שיוצבו בפינות הרחוב שלה. עם זאת, חברה אנושית לא יכולה לשרוד רק מכוחה של הזדהות רגשית עם עקרונותיה, היא חייבת כללים, והיא חייבת מקורות שיאכפו כללים אלה.
תפקידה של המשפחה ומערכת החינוך – לייצר את ההזדהות וההבנה לחשיבותם של ערכים. תפקיד המחוקק, המשטרה ובתי המשפט – לייצר ולאכוף כללים, ביד חזקה ובצורה שאיננה משתמעת לשני פנים.
למערכת החינוך לוקח זמן להראות תוצאות, למשטרה פחות. נדמה כי הגענו לרגע שבו צריך תוצאות מיידיות. הגענו לרגע שבו צריך טיפול מציל חיים. הבה נכיר בעובדה כי אנחנו בסכנה קיומית מבית.
יותר שוטרים במרחב הציבורי שלנו יצמצמו את הבעיה, אך כמובן לא יפתרו אותה. הגברת הנוכחות והאכיפה צריכה לתת חמצן לריאות של מערכת החינוך - ולי נדמה כי הדבר לא קשור רק לערכים בבית הספר, אלא למהלך לאומי רחב היקף שתכליתו צמצום הנשירה הגלויה והסמויה בבתי הספר.
אין לי סטטיסטיקה, אך נדמה לי כי למי שמתכונן לבחינות בגרות או מתכונות, יש פחות זמן לבלות בפארקים בשעות הקטנות של הלילה. לי נדמה כי משפחה תומכת, מאתגרת, ומכילה תצמצם (גם אם לא תמנע) את התופעות המסוכנות שחדרו לחיינו.
יש חוזה
ואלה פרשיות השבוע שלנו. לפי פרשנותו המפתיעה של רבי משה בן נחמן (הרמב"ן). ה' כרת שתי בריתות עם עם-ישראל. הראשונה הושתתה על הזדהות, ושיאה במעמד הר סיני שבו ניתנה התורה ונשמעה קריאתו-הצהרתו של העם "נעשה ונשמע". זאת ברית המושתתת על אהבה, אך היא לא האריכה ימים, היא התנפצה בחטא העגל. העם לא מצליח לשמור על הכללים רק מתוך אהבה, רק מתוך הזדהות, ועל כן משה מנפץ את לוחות הברית שאותם הוריד מההר, והוא נדרש, לאחר תחנונים רבים, לעלות שוב אל ההר ולקבל את הלוחות השניים – את "החוזה החדש".
תיאורו של החוזה החדש הזה, מסתיים בפרשת השבוע בחוקותי, החותמת את החומש השלישי "ויקרא". בפרשה זו, אחת הקשות והמאיימות שיש, משורטטת נוסחה כמעט מתמטית, הקושרת בצורה חד-חד-ערכית בין התנהגותנו לבין איכות החיים (אם ניתן לקרוא לזה כך) שלנו.
כך נפתחת המשוואה הראשונה:
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכו וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.
אז: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִיתָּם, וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וכך ממשיכות הברכות והולכות...
ועכשיו לתמונת הראי,למשוואה ההופכית:
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻוקֹתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי.
אז, התוצאה הנוראה לא תאחר לבוא, חלילה: אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם, וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם, וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם, וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם. והקללות הנוראות ממשיכות להיערם, זו אחר זו...
לטפל ב"מצב"
חברה שלא יכולה לפעול במוסריות רק מתוך הזדהות, חברה החוטאת "בעגל", חברה המורכבת מהנחת היסוד "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" - זקוקה למשואה נוראית זו. חברה שהוכיחה כי היא אינה מסוגלת לתפקד רק מכוחן של האהבה וההזדהות, זקוקה לחוזה
ברור עם עונשים ברורים וחד-משמעיים למי שמפר אותו. זו פרשת השבוע שלנו.
אך כמובן שחברה המתפקדת רק בזכות משטרה חזקה, היא חברה פאשיסטית מפחידה, ולכן אי-אפשר להישען רק על החוק והעונש. החברה זקוקה לחינוך והזדהות. ולכן, אנו זקוקים לשתי הבריתות, עליהם להשלים האחת את השנייה.
מערכת החינוך חייבת להכריז על מפעל לאומי לעצירת הנשירה מבתי הספר. לייצר רשתות בטחון שיבטיחו כי אם ילד נשר דרך חורי הראשונה, הוא ייעצר בשנייה ובשלישית. אין דבר כזה שילד מסתובב ברחובות ואין מי שרץ אחריו, ומתמודד עם בעיותיו, וכשהן עדיין קטנות. זה לא מתחיל בכיתה י"ב. ומאידך, בינתיים, אם קיימת משטרה עליה להופיע מיד.
לפנייה לכתב/ת 
