האלימות משתוללת? אני נועלת את הילדים בבית

יש לי רק עוד חודש לנשום כמו שצריך ואחריו – קוצר נשימה מתמשך שיפגוש משאף רק ב-26 באוגוסט. אכן, צריך להתרגל לתאריך החדש של פתיחת שנת הלימודים, אבל הרבה לפני שנגיע ליעד, נראה שצפוי לנו קיץ רותח, ומאיים, ומסוכן, ונפיץ כמו שלא ידענו זה שנים.

ארבעה מקרי אונס שזעזעו את המדינה בשבוע האחרון פרטו על נימי החרדה ההורית והציבורית, עד כי שכחנו לגמרי שהרצח של גדי ויכמן מבאר שבע, שבסך הכל ביקש קצת שקט מחבורת נערים מתחת לחלון ביתו, התרחש רק לפני פחות מחודש. כמה מהר מחליפה זוועה אחת את רעותה שנדחקת לשולי הפריים. בל נתפתה לחשוב שבחסות החמסינים המהבילים והימים הארוכים שיימתחו ביולי-אוגוסט אל תוך חופי הרחצה והקניונים ההומים, תיעצר רכבת ההרים הזו. הרי היא רק תלך ותתפוס גובה וסחרור מפלצתי יותר, וכולנו עליה, חסרי נשימה.

טורים קודמים של ענת לב אדלר בערוץ הורים :

אני האמא שתחגוג לביתה בת מצווש ביאכטה

חוגים לתינוקות? תנו לגדול בשקט!

אמהות במשרה מלאה? תפסיקו לנפנף בזה

מה נשים רוצות? רק עוד קצת זמן לעצמן, בבקשה

נאלצת למתוח את שריר הסירוב

הורים לילדים צעירים שיימצאו בקייטנות במהלך חודשי הקיץ צפויים לפחות שעות חרדה וסיוט. אומללים הם דווקא ההורים למתבגרים צעירים, שנמצאים על התפר הגס שבין ילדות לבגרות, אלה שכבר לא מוכנים לשמוע על קייטנה, או מסגרת, או סדנה או כל מה שידיר את נוכחותם מהרחובות ויעביר אותה למרחבים מוגנים של מדריכים ומזגן (וגם שם, אתם יודעים, יש בעיות, אבל זה כבר הרע במיעוטו).

אני כבר מדמיינת איך ייראו שעות הבוקר והצהריים שלי בעבודה – שיחה רודפת שיחה – פעם ממנה ופעם ממנו, בת ה-11 ובן ה-13 – מבקשים למלא את ימי הקיץ הבלתי נגמרים במה שבדרך כלל עושים ילדים בחופשה: ים, בריכה, קניון, כדורסל עם חברים, הופעה עם חברה ואני אצטרך למתוח את שריר הסירוב, לעקר את הלב האמהי ולהטיח בהם לא אחר לא אחר לא.

פעילויות שאישרתי בקיץ שעבר, לא בטוח שאאשר בקיץ המתקרב. מצידי, לנעול אותם בבית, בחסות המזגן, המסכים והמקרר, ולא לתת להם לפגוש רחוב. אני מוכנה לכל מלחמת הגבולות שצפויה לי עם הילדים, לכל הטלפונים המנדנדים והבוכיים, לכל קריאות הגנאי והמרד – כל אלה הם כאין וכאפס לעומת מה שעוברים הוריהן של הנערות שנאנסו בחניונים במרכז ובדרום תל-אביב וצריכים להתמודד עם פצעים שלא יגלידו לעולם.

גורמי הביטחון לא מספקים פתרון

אז הילדים שלי יגידו לחברים שלהם שאמא לא מרשה, ויקראו לי פרנואידית, ויתנגדו, וימחו, ויבכו, וישתוללו - אבל אני לא מבינה הורים לילדים ולבני נוער שינהגו אחרת. לא כאשר מפכ"ל המשטרה מסתובב באפריקה הקטנה שבדרום תל אביב ומודה שיש לנו בעיה, אבל עדיין לא מצליח לספק את הפתרון. ללא ספק, אין מדובר בפתרון שניתן לשלוף מהשרוול, אבל אני כאמא לא מוכנה להסתפק בכך שהגורמים המופקדים על ביטחון ילדיי יסתפקו בלתאר לי את המציאות המאיימת הסוגרת עלינו בעיר הגדולה, אלא יואילו ויפרטו את המהלכים שהם מתכוונים לנקוט כדי להתמודד עמה.

לא לתיאור מצב זקוקים כעת ההורים המבועתים לפתחו של החופש הגדול, אלא לתוכנית פעולה. ובהיעדר כזו מצד המשטרה, והחוק, והרשויות, וראשי הערים (סגן ראש העיר תל אביב התראיין בסוף השבוע לחדשות ואמר, די בצדק, שבעיית הפליטים היא לא בעיה של עיר, אלא בעיה של מדינה) – עלינו ההורים לקחת את שלום ילדינו בכפינו ולצאת לרחובות. סיירות הורים פועלות כבר בערים כמו ראשון לציון ורמת השרון וזוגות זוגות יוצאים אל תוך החושך והמועדונים במטרה לעקוב אחר ילדים שקונים אלכוהול מתחת לדלפק אצל קיוסקאי עבריין, אבל עכשיו צריך להרחיב את הגזרה, להעמיק את הנוכחות ולהיות שם לאורך כל הקיץ כולו – בחופי הים, בחניונים, בקניונים, באוטובוסים, במגרשי המשחקים.

נכון שמדובר בסוג של אוטופיה, שכן ספק אם נצליח גם לקיים את פעולות השיטור הללו גם להמשיך ולתחזק שגרה וללכת לעבודה כדי להוסיף ולשאת על כתפינו את נטל הקיום של המעמד העובד בישראל, אבל כדאי שכולנו – גם העובדים וגם המעסיקים – נתרגל לרעיון שבקיץ הזה – אין לנו ברירה.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן .