שלושה גיבורים וגביע. על גמר הצ'מפיונס

כדורגל הוא סיפור, ולפעמים נדמה שאת הסיפור הזה כותבים מראש. הרי העולם ב-2012 הוא קודם כל רייטינג. למי עוד חשובה הספורטיביות, כשאפשר לתת לצופים בבית לקבוע את סיום עלילת התכנית? וכך שיחקו איתנו בגמר ליגת האלופות. נתנו לנו להרגיש שהנה, הסוף ידוע מראש, ולקחו צעד אחורה. ואז עשו זאת שוב. ולפינאלה האמיתי בחרו, כמובן, בתסריט המרגש.

• לונדון 2012 - אל תחמיצו את העמוד האולימפי של ynet ספורט, המקיף ביותר למשחקים האולימפים
  

• יורו 2012 - כל הנבחרות, כל הכוכבים, כל האצטדיונים וכל הסיפורים החמים
  

באיירן מינכן שולטת כאילו מדובר במשחק ילדים? רגע, השער עוד לא הגיע. תומאס מולר כובש בדקה ה-83 והמשחק נראה גמור? שנייה, צ'לסי מתכוונת להשוות. הגרמנים מובילים בפנדלים? תמתינו, דווקא האנגלים עושים מהפך נדיר בבעיטות הכרעה. שיחקו לנו בראש - העיקר כדי ליצור דרמה.

אירופה כחולה. ‏ (צילום: רויטרס)

1

2

3

4

5

6

7

על שלושה גיבורים עומד הגביע. הגיבור המרגש של הגמר הזה הוא כמובן דידייה דרוגבה, שעם הזכייה מבסס עצמו כאחד השחקנים הגדולים של המשחק מחוץ

לעולם מסי-רונאלדו-זלאטן. זה היה המשחק האחרון של דרוגבה בצ'לסי אחרי שמונה שנים בקבוצה. שער השוויון שלו הוא הגורם מספר אחת לזכייה, הפנדל הוא הגורם השני. ובכך הפך דרוגבה לסמל הכי גדול של המועדון הזה.

הגיבור הטראגי הוא אריאן רובן, שממשיך להיות לוזר. הוא אמנם זכה באליפות בארבע מדינות שונות, אבל השנתיים האחרונות מלאות בהפסדים שרשומים על החמצות שלו. רק לפני חודש, במשחק אליפות מול דורטמונד, ההולנדי החטיא פנדל נוסף ורשלני. יותר מדי פעמים ההליכה המוזרה שלו מלווה בפרצוף אני-יודע-שטעיתי. הגיבור האמיתי הוא, למרות שדמותו אינה משדרת סופר-הירו, הוא פטר צ'ך, שבמשחק ענק קורא תיגר על תואר השוער הטוב בעולם. ולא בגלל שעצר את הפנדל של אוליץ'.

מלך צ'לסי. דרוגבה(צילום: AP)

זהו, פרויקט הגמר של רומן אברמוביץ' הגיע לסיומו. פרויקט שהחל לפני תשע שנים בהשקעה כספית אדירה . פרויקט שכמעט הסתיים בגמר במוסקבה לפני

ארבע שנים. פרויקט שכלל את ראניירי, מוריניו, גרנט, סקולארי, הידינק, אנצ'לוטי וגם וילאש-בואש, אבל דווקא די מתיאו, בעונה שאף אחד לא ציפה יותר מדי, הביא לסיומו.

אברמוביץ' לא הגיע לצ'לסי עם אובססיה לליגת האלופות. הוא רצה להפוך את הבלוז לאימפריה וליהנות מקבוצת כדורגל, אבל הגביע היפהפה עם האזניים הגדולות, כפי שכינה אותו פעם מוריניו, לא היה החלום הרטוב שלו. עם השנים, והכשלונות בליגת האלופות, המיליארדר גדל לתוך האובססיה הזאת. אתמול זה הסתיים.

שחקני באיירן גמורים בסיום(צילום: AFP)

מקצועית, הגביע לא מגיע לצ'לסי. אפשר להלל את המלחמה והעמידה ההגנתית

הנכונה, אבל גם באיירן בגמר, וכמובן ברצלונה בחצי הגמר, היו עדיפות עליה בהרבה. כששחקני הכנף שלך הם קאלו וראיין ברטראנד, ובצד השני נמצאים אריאן רובן ופרנק ריברי, זה אומר הכל.

בחלקים גדולים של המשחק זה היה נראה כאילו צ'לסי משחקת נגד ברצלונה בגדולתה, או כאילו היא נמצאת בחיסרון מספרי - ואולי כמו שני הדברים ביחד. 0:7 בקרנות ברבע הראשון של המשחק זה נתון שלא רואים גם בשלב הבתים של הצ'מפיונס.

אבל ליגת האלופות, יותר מכל ליגה אחרת, היא קשה לחיזוי - גם כשההבדלים המקצועיים גדולים. לא סתם מדובר בליגה שמעולם האלופה שלה לא הצליחה להגן על התואר. ואחרי מפלות חוזרות בחצי הגמר, אחרי אותה החלקה מפורסמת ומאכזבת של ג'ון טרי ועם השנים שחלפו, צ'לסי הזדקנה והתקמטה. אבל לפעמים פנסיונרים זה בדיוק מה שאתה צריך. הם אולי לא מבריקים כמו פעם, אבל עכשיו יכולים לישון בשקט.