מדברים סוציאליסטית, חיים קפיטליסטית
היכולת ליהנות מפירות השוק החופשי ובמקביל להשתלח ברעיון הקפיטליסטי, היא הקונפליקט של המחאה ושל שלמה קראוס, שכתב כאן טור. אל תתבלבלו, צעירי המחאה הם אנשי השוק החופשי מנעלי הקמפר ועד למגבעת הווינטאג'
במאמרו "הכסף לא יציל אותי", שיתף אותנו שלמה קראוס בחוויה שגרמה לו לזנוח את ייעודו בחיים ולבחור במשרה חלומית. קצת מוזר שהאירוע שגרם לו לבצע צעד זה הוא בדיוק התוצר של המטרות שאותן מנסה קראוס לקדם בעצמו. כלל לא בטוח שמערכת הבריאות בישראל מפלה. למעשה, זו מערכת שוויונית מאוד, היא מגלה יחס אדיש באופן שווה לכל האזרחים, עניים כעשירים, כיאה למערכת בריאות ציבורית מסואבת וביורוקרטית האזוקה בידי ועדי עובדים, כזו שקראוס ואחרים דווקא היו רוצים להרחיב במסגרת הקריאה למדינת רווחה.
החלק העצוב הוא שאם הייתה ניתנת לקראוס ההזדמנות להשתמש במערכת בריאות באחת המדינות שמאמצות באופן מוחלט את משנתו לשוויוניות וצדק, כגון סין, צפון קוריאה או וייטנאם, הוא כנראה היה בוחר לרוץ חזרה לבית החולים המקומי.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
מכתב לאורי שעוזב את ירושלים / מירב כהן
הנהגה כושלת למגזר צולע / עמאר ג'רה
קראוס מגלם בצורה מלאה את הקונפליקט המלווה את המחאה - היכולת ליהנות מפירות השוק החופשי והכלכלה הצומחת, ובמקביל להשתלח ברעיון הקפיטליסטי תוך ערגה למשטר סוציאליסטי בסגנון שליווה אותנו בתקופת מפא"י. במשך כשנה אנו שומעים מצד אחד ביקורת על השירות הציבורי, על הממשלה ועל הפוליטיקאים ומצד שני דרישה להעניק לממשלה ולאותם פוליטיקאים יותר תקציבים וכוח כדי לשלוט בהיבטים נוספים של חיינו באמצעות מערכות ציבוריות בזבזניות ולא יעילות.
לא מחאה של הרעבים מול השבעים
אין שום דבר רע במערכת כלכלית המעודדת אנשים לבחור במסלולים יצרניים ומתגמלים בשוק החופשי, בדיוק כפי שעשה קראוס. התעשייה, היזמות וההון עומדים בבסיס הצמיחה והאיתנות של כל משק, ואנו תלויים בהם לא פחות מאשר קראוס תלוי בפועל הניקיון. אולי נחסכו מאיתנו כישוריו של קראוס כמורה, אך המשק הרוויח עובד מוכשר ויצרני התורם לכלכלת המדינה בתוצר ובתשלום מסים. ניתן רק לקוות שאם הייתה פה מערכת חינוך מופרטת, כמו בשבדיה לדוגמה (כן, שבדיה!), ייתכן שגם תחום זה היה מושך יותר אנשים איכותיים.
במערכת הכלכלית שראשי המחאה מדברים עליה כלל לא בטוח שאדם כמו קראוס היה מצליח להביא לידי ביטוי את כישרונו. יחד איתו היינו מפסידים לא מעט מהנדסים, מתכנתים, מנהלים ושאר מקצועות החשובים לחברה בדיוק כמו הוראה ובריאות. מערכת כלכלית נכונה צריכה לאפשר לכל אחד למצות את כישוריו ולחיות ברווחה. רווחה שתקדם אותו כפרט ואת החברה ככלל.
השיח הניאו-קומוניסטי אולי הצליח לנצל את חוסר המיקוד והבלבול של הצעירים בכיכרות ולהשתלט על המחאה. אך בפועל, אין זו מחאתם של העניים מול העשירים ושל הרעבים מול השבעים. רוב המוחים שייכים לעשירונים העליונים, ומעטים מהם יסכימו להפחית מהכנסתם כדי לסייע לעניים האמיתיים בישראל - החרדים והערבים המאיישים את העשירונים התחתונים. במקום זאת, נוח הרבה יותר לראשי המחאה לקרוא לממשלה לקחת את כספם של אנשים אחרים למען מטרות שהם לא היו מוכנים לשלם עבורן.
חופש כלכלי אמיתי
הסיבה האמיתית למחאה היא ההרגשה של מעמד הביניים שמשהו פה לא עובד נכון ומונע מהם להתרומם ולקבל תגמול מלא ליכולותיהם ולכישוריהם. מעמד זה חוסה בצילה של ממשלה גדולה המשעבדת את כספו, ולעתים גם את החופש שלו, כדי לנתבם לצרכים שאינם משרתים את הציבור: תקציב ביטחוני מנופח, ועדי עובדים, סקטורים נצלניים וציבור הולך וגדל של אנשים שהתרגלו לחיות על חשבון אחרים.
צודקים אנשי המחאה שרוצים פה חיים אחרים. חיים שהשוק החופשי יכול לספק אם רק יתנו פה חופש כלכלי אמיתי. הדבר האחרון שהמוחים היו רוצים זה לחזור לימי הצנע הסוציאליסטיים של תחילת המדינה, בהם לכולם היה אותו דבר אך בפועל לאף אחד לא היה דבר. רובם המכריע מדברים סוציאליסטית אך חיים קפיטלסטית. גם אם הם אינם מגדירים את עצמם כך, צעירי המחאה הם למעשה אנשי השוק החופשי מכף רגל ועד ראש - מנעלי הקמפר ועד למגבעת הווינטאג'.
הכותב הוא מנכ"ל עמותה ובעל הבלוג "על כלכלה וחופש ".
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il