המאבק על חיי בתי: אמא של תמר שחולה בסרטן מתעדת
תמר בת השנה ו-8 חודשים לקתה בסרטן כבד נדיר ששלח גרורות בגופה, והתברר שלמרות כימותרפיה אגרסיבית רק ניתוח בניו יורק יציל את חייה. אמה של תמר, קרן, מתעדת כאן רגע אחרי רגע בטור מצמרר את המסע להצלת בתה האהובה
אבל בוקר אחד, כשסירבת לקום מהטרמפולינה, הרבה אחרי בקבוק הבוקר ששתית ללא תיאבון, הבנתי שמשהו בהחלט לא בסדר. במקום המנגל בחול המועד פסח שתוכנן עם חברים, שלחתי אותך עם אבא למיון.
מה מצבה של תמר שטטר ?
- מצבה של תמר החמיר; חסרים 600 אלף ד' לניתוח
הייתה לנו יממה של הכחשה, שבה היינו בטוחים שגידול בגודל תשעה ס"מ בבטן הקטנה שלך חייב להיות שפיר. ואז השמים נפלו. אחר כך בא ההלם, ואחר כך הכעס. כעס על הרופאים, על אלוהים, על הסטיסטיקות ועל עצמי. סרטן בכבד. דרגה 4. גרורות בריאות. תינוקת בת עשרים חודשים. אלוהים, התינוקת שלי!
12 באפריל - לשמור רקמת שחלה
ירד לי החום, ועדיין כואב לי כל כך הגרון. הוצאתי את כדור המציצה מהפה והדלקתי סיגריה. אתמול בלילה, תמרי, נדלקה לאמא שלך נורה כמו בסרטים המצוירים, ולחרדתי הבנתי שחייבים להוציא לך רקמת שחלה לפני הטיפולים הכימותרפיים.
חפרתי באינטרנט, התקשרתי גם לפרופסור שעזר להביא אותך לעולם והוא הפנה אותי למי שעושה את זה בארץ. הפכנו את העולם עד שהשגנו אותו, את כבר היית בצום, המרדים עם המסיכה על הפנים, הכל מוכן בחדר הניתוח. עצרנו הכל וברגע האחרון!
השארנו אותך בבית החולים עם סבתא וטסנו להדסה להיפגש עם אותו פרופסור. הוא היה נחמד וסבלני ומאוד, התאמצתי לגחך כשניסה להצחיק. בקושי הצלחתי שלא לפרוץ בבכי/לתת לו בוקס/להפוך לו את השולחן. אמא כל כך כועסת.
קבענו שהניתוח יהיה כפול, ביופסיה והוצאת שחלה. ניסינו לעשות הכל כדי שזה יקרה בראשון ולא בשני, אבל זה פאקינג חג. אלוהים גם נתן, גם לוקח וגם מסכל את הכל. כבר דיברנו, תיאמנו, חתמנו - ואז בזהירות הוא העיר ששכחתי לחתום על איזה סעיף.
ניסיתי לקרוא ברצף את הכתוב, משהו על מצב אפשרי ואם להשמיד את השחלה או להעביר למחקר, ונהיה לי כזה הר געש בגוף ובפנים שהוא פשוט נסוג מבקשתו, מלמל "לא משנה לא משנה" וחטף לי את הטפסים מהיד.
קניתי לך בובה עם שמלה ורודה. ואני הרי שונאת ורוד, אבל חייבת לחשוב ורוד.
13 באפריל - מדמיינת עגלת תאומים עם ילד אחד
הבקרים הם הנוראיים מכל. עוברים לילה מסויט ולגלות בבוקר שהמציאות נוראה עוד יותר. פתחנו חמ"ל ואנחנו יורים לכל עבר. מתקשרים לרופאים באמצע הלילה, בערב החג, לרופאים בחו"ל, אפילו לטקסס הגעתי. תוך כדי אנחנו מנסים לחייך אליכם ילדים שלי, להעמיד פנים, לעטות מסיכה, וזה כמעט בלתי אפשרי.
מתישהו נכנעתי לכאב הגרון שהרג אותי בכל פעם שניסיתי לבלוע רוק ומציאות, והלכתי למר"מ. הרופא נחרד כשראה את הדלקת בגרון ונזף בי שלא באתי קודם, עד שפרצתי בבכי. הוא רשם לי אנטיביוטיקה שמחלישה אותי עוד יותר. חזרתי הביתה והשכנה באה לבקר, לתמוך, כעסתי עליה וסלחתי מיד. הכעס שלי אינו רציונלי, וגם בזה עוד נצטרך לטפל.
דורי דיבר עם הורים לתינוק שנפטר בגיל חמש. כעסתי גם עליהם. דיברנו עם פרופסור מבלינסון ואחר כך עם אונקולוג מהדסה. לרגע אני מאמינה שנעבור את זה ולרגע אני מדמיינת עגלת תאומים עם ילד אחד ולא יכולה לנשום. אני לא רוצה להיות חזקה, אני רוצה להיות אמא.
14 באפריל - תמרי נובלת לי מול העיניים
תמרי שלי, בסך הכל ארבעה ימים מאז שהגעת למיון, ואת כבר אינך הולכת, מסרבת לאכול, כבר לא מחייכת. ארבעה ימים! נובלת לי מול העיניים בעוד שאחיך התאום פורח.
גם הלילה לא ישנתי ברצף, ויותר לא היתי צריכה להיזכר בכל פעם שהתעוררתי. זה פשוט היה שם. היום יהל סיפר בגן שאחותו הקטנה חולה במחלה שגדלה מיום ליום, כך הוא רשם לעצמו. נטע ליטף את שערך מבלי לדעת שבעוד לא הרבה זמן ינשר כולו.
אני מפחדת מהימים שחולפים, ימי חג נוראיים שבהם אינך מקבלת טיפול. אני מרגישה את זה גדל ואוכל לך את הגוף. "הלוואי ויכולתי לאכול לך את הסרטן", כתב קורט קוביין.
16 באפריל - הרדימו אותך בזרועותיי
את עדיין ישנה. כבר 6:20 ואף אחד לא בא. הניתוח אמור להתחיל בעוד שעה ועשר דקות. ישנת לילה שלם, פחות או יותר. את בצום עכשיו. כל המשפחה בוכה כאילו שזהו, מקבלת עליה את הדין. אבל עמוק בתוכי אני יודעת שתצאי מזה, תחושת בטן של אמא. אינטואיציה. ואני תמיד צודקת, את יכולה לשאול את אבא.
אם יש ילדה אחת בעולם שיכולה לעשות הכל וכנגד כל הסיכויים, הרי זו את. ישנה לך וכל כך שלווה, רפויה כולך, כלום עוד לא כואב, ועוד מעט הכל מתחיל. אני כל כך מצטערת, תינוקת שלי.
נטע מתגעגע אלייך, לא מצליח להירדם לבדו, איננו מבין למה את לא שם, למה הטרמפולינה שלך ריקה. יהל מדבר עלייך כל הזמן, שואל שאלות, מכיל בתוכו את השיחות ביננו. סיפרתי היום לגננת שלו. כבר לא הייתה ברירה.
סוף סוף באו לקחת אותך, וצרחת כשבאו, כאילו ידעת, רצית לחזור לעגלה. כל הדרך הארוכה והמסורבלת הזאת עד חדר הניתוח היית עליי והצלחנו להירגע. נכנסנו לחדר הניתוח והרדימו אותך כשאת בזרועותיי. פתאום פחדים וקולות הדהדו בראשי, של הורים שאמרו לעבור בית חולים, אזהרות לדימומים וסיבוכים אפשריים. רציתי לעצור הכל, לקחת אותך משם.
הכל קרה כל כך מהר ואת כבר היית מעולפת על המיטה, כשחלוקים ירוקים הוציאו אותי משם ואני מובלת החוצה מבולבלת ובוכה, רחוק ממך. עברו שעתיים וחצי וכבר דמיינתי איך הניתוח יוצא מכלל שליטה ושאני מאבדת אותך עוד בשלב הביופסיה, אבל הרופא יצא לקרא לנו וגאל אותנו מסיוטנו.
שכבת שם, התינוקת הכי יפה בעולם, מעולפת, חסרת הכרה. ראיתי אותך באותו הרגע וידעתי שאת נולדת לחיות, ושאין שום מצב אחר! את נולדת לחיות קטנה שלי, ואני נולדתי לוודא את זה. זה כבר לא למה, זה איך, איך לעזאזל נעבור את זה.
17 באפריל - מחר יום חדש, וקשה יותר
על הספה-מיטה שלי בבית החולים החדש. אחרי 20:00 עכשיו ואת עוד ערה. תשני ילדה שלי, מחר יום חדש, וקשה עוד יותר.
עברנו בית חולים באמבולנס כשאני שוכבת על האלונקה ואת בזרועותיי. עטפתי אותך בחיקי ובלמתי בגופי את כל המהמורות שבדרך. נכנסנו למחלקה האונקולוגית בפעם הראשונה. ילדים קירחים, גוזלים מרוטים והורים טרוטים. אני עדיין לא באמת מבינה מה אנחנו עושים פה.
18 באפריל - מסיכה של אמא רגועה
יום הכימותרפיה. מהבוקר אנחנו דרוכים ומחכים לתופעות הלוואי של הרעל שמחובר אל גופך. מהר הבנו שהתגובה היא לא מיידית, ושום דבר דרמטי לא קורה. חזרתי הביתה לילדים שהתרגלו לחצי אמא או חצי אבא במשמרות, פעם ביומיים. טאטאתי, בישלתי, נרגעתי, לקחתי את יהל ונטע מהגנים, לבשתי מסיכה של אמא שמחה ורגועה.
נשברתי ב-18:00 והתחלנו אמבטיות. ב-19:00 כבר נברתי וחפרתי באינטרנט. התחלתי מאיזה סרטון של אבא שהציל את בנו הקטן מסרטן. כתבתי כל מילה, כל מושג, עשיתי גוגל על הכל, הכנתי רשימות וטלפונים. קראתי וקראתי עד שהתמוטטתי. התרחצתי, התעוררתי, וחזרתי שוב לאינטרנט.
לא יכול להיות שהתפקיד שלי יסתכם בלשמור על העמוד עם השקית, ולקרוא לאחות אם יצפצף. מהר הבנתי שהאחריות על חייך היא באחריותנו בלבד, ולא של הרופא שנמצא באותה המשמרת, הם הרי עוזרים ל-נ-ו, להציל את חייך.
כשאבא שלך אופטימי מדי זה נראה לי שאננות, ואני נלחצת. כשאבא שלך דואג מדי, אני נהית פלדה, כדי להחזיק את הכל שלא ישבר. כל לילה אני מציפה אותו במאמרים ולינקים וביחד מנסים לסנן את הכל, להוציא 20% של אמת משפע המידע השמועות הסיפורים ותרופות הסבתא ברשת. אני לא עושה זאת לבד, יש לי צבא קטן של חברות שחופרות יחד איתי, באהבה ודאגה רבה.
20 באפריל - אני לא יודעת איך להגן עלייך
הנה את מקיאה את הכל. והספירה נמוכה, וקיבלת מנת דם ודקירות אין סוף. חלוקים מכל הצבעים סובבים אותך מכאיבים לך, מפריעים את שנתך. אני כבר לא יודעת איך להגן עלייך ומפני מי.
הצבע שלך הפך אפור, עינייך כבויות. מרגע שחוברת לכימו, נטע אחיך התאום משלשל ומקיא. רק את קיימת. את והסרטן.
אני עוד לא מאמינה שזה קורה לנו והכל קורה כל כך מהר. הכרטיס המגנטי של האונקולוגית, הקומה השביעית המקוללת, הריח הזה של המחלקה, הילדים, עזר מציון שבאים לחלק אוכל, לתמוך, ואני אחת האמהות האלה, את אחת הילדות.
זה לא אמיתי. זה בטח חלום רע, אבל אני לא מתעוררת זה כל הזמן וללא הפסקה. בלילה בבוקר במקלחת בנהיגה באכילה בסיגריה. זה את והסרטן.
22 באפריל - טובעת בים של חרדות
אתמול שוב קיבלת מנת דם ועלה לך החום. את מאושפזת כבר שבוע ולא נצא מכאן בקרוב. נטע ויהל באו לבקר, פתאום זרחת, הצבעת, חייכת, ורגע אחרי הסכמת לאכול!
מחר יש לי פגישה עם רב שחבר יקר סידר. מה אגיד לו? שאני לא מאמינה באלוהים? ומה הוא יגיד לי? שיהיה בסדר? אני מאמינה בכל ולא מאמינה בכלום. אני טובעת בים של חרדות ומידע כוזב, בתקוות ומשברים של המוגלובין וחום. בחלוקים ירוקים שמציקים לך, מדירים שינה ואור מעינייך היפות. אני חייבת להחזיר אותך הביתה לפני יום רביעי המקולל, יום הכימו הבא. לילה טוב ילדה שלי, אני אוהבת אותך כל כך.
26 באפריל - רעל חדש בצבע כתום
ארבעה ימים לא כתבתי לך. השכמתי קום בבית החולים, את ישנה כמו תינוקת. עשיתי לי קפה, רק עכשיו למדתי איך לעשות אותו פה חם. כמעט הכל קרה לי בשבועיים האלה חוץ מקפה אחד חם.
אני קוראת שלושה ספרים במקביל, למדתי כל כך הרבה עד שנהייתי מטומטמת. אני קוראת על תזונה, היפרתרמיה, עירוי ויטמינים, מערכת חיסונית, כימותרפיה, קונספרציה. ומה אם הרעל הזה לא יציל אותך אלא יהרוג?
אתמול קיבלת לראשונה את הכימו המשולב. הרעל החדש שלך בצבע כתום זוהר לא נופל משיקויו הקטלניים יותר של גרגמל. עדיין לא הגבת, אך אני בכוננות. עברנו לילה סביר יחסית, התעוררת לא יותר מ-15 פעם. מהכימו הזה, ספירה לאחור של עשרה ימים, וכולם ידעו. השיער שלך ינשור. השתיקה הרועמת שלי בפייסבוק מחשידה רבים מחבריי ששואלים אם הכל בסדר, מי ששאל אמרתי שלא. אני מרגישה הרבה דברים, בושה היא לא אחד מהם. לילה טוב בובה שלי, אמא הולכת לקרא תהלים.
2 במאי - אנחנו בדרך לניו יורק
אנחנו במטוס ואת לצדי בסלקל, מצדך השני יושב רופא מלווה, בשורה שלפנינו אבא, נטע, יהל וסבתא שושנה. תמרי שלי, זה היה השבוע המטורף והמופרך ביותר בחיי. אני בהזיה ולא מאמינה יותר לשום דבר שקורה לנו. הרגשה של יותר מדי. של די. ואי אפשר לעצור.
כמה שלא ניסינו לתפוס את ד"ר אימונד לא הצלחנו. הלילות לבנים, הימים חיוורים עוד יותר, מורטי עצבים. זה הרופא שקראתי עליו עוד מהיום הראשון והציטוט שלו עוד מהדהד בראשי: "מספיק רק 15% בריאים מהכבד, וזהו פשע לא לנתח!"
אחרי היום המתיש והארוך ביותר מאז שהמסע הזה החל, מדהים איך השיא נשבר מחדש בכל יום. הוא חזר אלינו במייל והזמין אותנו אליו, אמר שאפשר לנתח אותך! התפרקנו, התעשתנו, והתחלנו לארוז. פתחנו לך קרן לתרומות דרך העמותה "חברים לרפואה", יצאתי מהארון בפייסבוק, ובאותו היום ממש צילמו אותנו לערוצים 22 ו-10. שעתיים אחרי שזה שודר ליוו אותנו המשפחה והחברים ההמומים לשדה התעופה, את צרחת כל הדרך והבית היה רחוק מתמיד.
19 במאי - השמים נפלו שוב, הרופא טעה
אנחנו כבר שבועיים בניו יורק. טסנו לכאן בידיעה שאת הולכת לניתוח. התישבנו מול צוות הרופאים והשמים נפלו שנית. הרופא הסתכל לנו בעיניים, נבוך, אמר שטעה. אין זה נכון ואפילו מסוכן לנתח אותך לפני טיפולים כימותרפיים נוספים. ה ת ר ס ק נ ו.
קמנו באמצע הלילה אחוזי אימה וג'ט-לג, עם שלושת ילדינו וסבתא אחת, ויצאנו מהחדר הקטן והדחוס לחפש קפה פתוח. היום את מטופלת אצל הרופאים הטובים ביותר ועם הכי הרבה ניסיון, בבית החולים ממוריאל שבמנהטן. בדיקה נוספת הראתה שאין לך את התת-זן המסוכן והקטלני שחשבו בבדיקה הראשונה בארץ, והכי חשוב, את הטיפולים הכימותרפיים את מקבלת בשקית הביתה, בחיק משפחתך, עטופה בצחוק ילדים ואהבה ענקית.
את מחייכת. אין לתאר את ההבדלים בתגובתך הפיזית והנפשית. התחלת ללכת, לאכול, לצחוק, חזרת לדבר. את הריקשות בהודו לפני מספר חודשים החליפו המוניות הצהובות, ואת הפרות הקדושות באמצע הכביש מחליפים סנאים שופעי זנב המגיחים מכל עבר בשבילי הסנטרל פארק. באותה מזוודה ממש שאיתה נסענו לגואה, שוב ארזנו תרופות, הפעם לא נגד שלשולים.
הקהילה היהודית בניו יורק קיבלה אותנו בזרועות פתוחות, עטפה אותנו באוכל צעצועים ואהבה רבה. אנשים יקרים מבשלים לנו, מסיעים אותנו, עוזרים בכביסות, באים לנגן לך ולשמח את כולנו. התמיכה והתכונה בארץ ובכפר מושבנו בפרט מחזקים אותנו ומחממים את לבנו. רחוקים אנחנו, אך מעולם לא הרגשנו קרוב יותר.
אהבה רפואה ואמונה, שלושה דברים שניקח איתנו במסענו חזרה הביתה, לימים טובים. ימים של שקט.
לפנייה לכתב/ת 
