מחר אולי נפליגה לעתיד: נועה מנהיים בדרך
רובם המכריע של ספרי העתיד הקרוב לא מדברים על היום שבו אנו מגיעים לירח בגיל 21, נוסעים במכוניות אוויר ומתהדרים בשלל גאדג'טים מגניבים ומבריקים. יוצרי הפנטזיה הקרובה מתמיד מתארים עתיד אחר, מתפורר, שאנחנו עצמנו יצרנו
לפעמים קל לנו יותר לדמיין את העולם כולו בעוד מאה שנה מאשר את עירנו הקטנה בעוד חמש שנים. הקרבה מחניקה, מחייבת ומצרה את צעדינו, בעוד שבהפלגה אל מרחבי העתיד הרחוקים ישנה תחושה של שחרור וחופש, כאילו רוח הזמן בכבודה ובעצמה נושבת במפרשי ספינת החלל - המהירה יותר מן האור שהמצאנו, נושאת אותנו אל איים רחוקים מלאים ביצורים ססגוניים ומוזרים ואל פלאים שלא יכולנו לשער.
כתבות נוספות מאת נועה מנהיים:
- שומו שמיים: הפנטזיה היהודית עושה קאמבק
- גלגוליו של הערפד : האל-מתים עושים חיים
- האם יש חיים לאחר המוות? מנהיים מבררת
מעופי הדמיון מרחיקי הראות הללו הם ירושת המסעות המופלאים, ז'אנר פופולרי במאות שאופיינו במשלחות הגילוי הגדולות. נוסעים ששבו מן הים הדרומי ומנקודות אחרות ועלומות על פני הגלובוס סיפרו על אנשים שראשם ראש כלב, שהולכים על ידיהם, שאפם ממוקם באמצע החזה שלהם, על חדי-קרן, דרקונים, מפלצות ים ועוד. אך החורים על גבי המפה הלכו והתמלאו, וכל אותם יצורים מופלאים נאלצו למצוא לעצמם מרחבי מחייה אחרים, וכך היגרו אל הירח, נוגה, מאדים, לפני שנאלצו להרחיק עוד יותר מפני התגליות המדעיות שדחקו את רגלי הקיום שלהם.
תחזיות פרועות
העתיד היה משאת הנפש של המדע הבדיוני במשך עשורים, אך בעצם הניסיון לדמיינו טמונה סכנה, כי העתיד עתיד להגיע יום אחד, ולרוקן מתוכן את התחזיות הפרועות ביותר. לכן ניסו יוצרי הז'אנר במשך שנים ארוכות להרחיק עוד ועוד אל חיק הזמן ולייסד אימפריות גלאקטיות המהוות תפאורה לעלילות המתרחשות בשנת 23,346 לספירה, למשל. זהו המקרה ביצירת המופת המונומנטלית של פרנק הרברט, "חולית", שכמו רבות מאופרות החלל המבקשות לצייר את דמותו של העתיד הרחוק מאוד, מכילה מאפיינים "פרימיטיביים" רבים: גיבוריה משתמשים בכישורים הדומים בכל לקסם, נלחמים בסכינים, עוטים מגן (עשוי מאנרגיה ולא מפלדה, אמנם), מתקיימים בסביבה שבטית וטקסית שהטכנולוגיה איננה אלא הערת שוליים שלה.
הדוגמה האולטימטיבית, "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, מאמצת את הפרימיטיביות הזו עד תומה וממקמת עצמה בעבר: "לפני זמן רב מאוד, בגלקסיה רחוקה-רחוקה" כמו מעין אגדת ילדים לעידן החלל. גם כאן משתמשים בקסם ("הכוח") בחרבות (עשויות מאור) ומתהדרים באופנה המזכירה יותר את סיפורי אלף לילה ולילה (זוכרים את הביקיני ההוא של הנסיכה ליאה? כמובן שאתם זוכרים) מאשר את חליפת החלל של ניל ארמסטרונג.
ואכן, אופרות חלל רבות הן יצירות פנטסיה לכל דבר ועניין שעליהן נמתח ציפוי טכנולוגי דק מן הדק, כמו "משחקי הכס" עם מקלחות חמות (או בגדים חמים. או בגדים בכלל) או "שר הטבעות" עם אס.אם.אסים (ארגורן לארוון: ערה?) או טוויטר (לגולאס: מוריה. אין מקלחות חמות. גמדים מסריחים).
טכנולוגיית הקסם
ישנן, כמובן, יצירות מדע בדיוני שאפתניות המתרחשות הרחק בעתיד המתהדרות בטכנולוגיה מתקדמת עד מאוד, כמו "אקסלרנדו" של צ'רלס סטרוס, שזה עתה ראה אור בהוצאת "יניב", או "עיר הבקיע" של אליסטר רנולדס ("אופוס") אך גם הן כפופות, במידה רבה, לחוק השלישי של סופר המדע הבדיוני ונביא לוויני התקשורת, סר ארתור ס. קלארק, הקובע כי "כל טכנולוגיה מתקדמת דיה, אינה ניתנת להבחנה מקסם".
מנגד, בשנים האחרונות, בעיקר עם הופעתה של תנועה המבקשת ליצור "מדע בדיוני יום יומי", מפנים יותר ויותר יוצרים בז'אנר את מבטם אל העתיד הקרוב, שרובינו נחזה בו במו עינינו. זו משימה מורכבת ומבעיתה, כי היא מחייבת אותנו להפוך לנביאים, ולעיתים לנביאי זעם, אך התוצאות, כמו ביצירותיהם של ג'ף ריימן ("253") או גארי שטיינהארט ("סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד") או יואב אבני ("החמישית של צ'ונג לוי"), פוקחות עיניים ומפכחות, כאחד.
אם להביט הרחק אל חיק העתיד כמוהו לפעמים כמו להביט לאחור, אל העבר, הרי
שלהביט אל העתיד הקרוב, בעוד שנה, חמש שנים או עשר שנים מהיום, הוא פשוט להביט סביב. לא בכדי רובן המכריע של יצירות אלו אינן מציירות עתיד שבו אנו מגיעים לירח בגיל 21, נוסעים במכוניות אוויר ומתהדרים בשלל גאדג'טים מגניבים ומבריקים, אלא עתיד מתפורר, שדוד ומפוחד, העתיד שאנו חוששים ממנו בכל פעם שאנחנו מתקשים להירדם בלילה, העתיד המשוער, העתיד שאנחנו יצרנו.
אלו יצירות שמבקשות להתמודד עם ההשלכות האפשריות של הנזקים הסביבתיים שאנו מחוללים, של הרעלת המידע שאנו סובלים ממנה, של המצב הכלכלי המעורער, של המצב הפוליטי הרעוע. שלא במפתיע, אלו אינן יצירות מלאות שמחת חיים והבטחה מלאת אופטימיות, אבל אפילו במדכדכות ביותר מביניהן טמונה הבטחה: העתיד עתיד להתקיים, והצורה אותה ילבש נמצאת בידינו.
נועה מנהיים יוצאת מדי חודש למסעות ספרותיים וקולנועיים אל הגבולות הרחוקים והמרתקים של המדע הבדיוני והפנטזיה המקומיים והמקוריים. בסדרת הרצאות בסינמטק תל-אביב היא מפגישה שני יוצרים ישראלים לשיחה על ערים בעתיד, היסטוריה אלטרנטיבית, מיתולוגיה ישראלית ועוד. ביום ב', 21 במאי בשעה 19:00, היא תדבר עם הסופרים אסף גברון ("אייס", "הידרומניה") יהלי סובול ("אצבעות של פסנתרן") על העתיד הקרוב מאוד (קרוב מדי?).
