פסטיבל קאן: מיכאל האנקה מתכונן לזיקנה

דמותו של ז'אן לואי טרינטיניאן לא נראה על מסכי הקולנוע כבר 14 שנים הופיע במסיבת העיתונאים לרגל סרטו החדש של מיכאל האנקה "אהבה" ("Amour"). "אכן הצהרתי שלא אעשה יותר סרטים ואחזור לבמה וכך עשיתי - אולי משום שבתיאטרון איני צריך להתבונן בעצמי, ואני מרגיש יותר בטוח על הבמה מאשר לפני המצלמה", אמר השחקן הצרפתי בן ה-81, והסביר למה חזר בכל זאת למסך הגדול: "לא יכולתי לעמוד בפני כח השכנוע של האנקה".

ז'אן לואי טרינטיניאן - חוזר לריביירה הצרפתית(צילום: AFP)

השחקן הנפלא, שהרשים בסרטים של קלוד ללוש, קז'ישטוף קישלובסקי ועוד, עושה זאת גם עבור הקולנוען האוסטרי השנוי במחלוקת, האנקה שסרטו "אהבה" הוא בלי ספק הרגשני הרך מכל עבודותיו בעבר. לפני שלוש שנים קטף האנקה את דקל הזהב עם "הסרט הלבן" הקשה, ומאחוריו סרטי המופת קודרים "משחקי שעשוע" ו"המורה לפסנתר".

טריטיניאן ולצידו אייקון צרפתי אחר, עמונאלה ריבה ("הירושימה אהובתי") מגלמים זוג קשישים, מורים למוסיקה, בשנות שמונים לחייהם, שאהבתם עומדת למבחן כשהאשה מקבלת ביום בהיר אחד, וללא אזהרה מוקדמת, התקף, מאבדת את זכרונה ובהמשך גם את השליטה בגופה. הבעל נשאר להתמודד עם המצב הסופני בכוחות עצמו וכמיטב מאמציו המסורים בלי גבול, כדי לא להפקיר את אשתו לידי מוסד סיעודי.

צילום מופתי של דאריוש קונג'י ("אני תמיד נאמן לשותפי לעבודה" הכריז האנקה, כשלצידו הקמיע הקבוע, איזבל הופר המגלמת את בתם של השניים), והמשחק המרשים של השלושה עושה את הסרט הזה למיסמך מרגש אם כי עצוב בלי קץ.  

מתוך "אהבה" של מיכאל האנקה

קטעי המוזיקה המשולבים בסרט (בתפקיד אחד מהתלמידים מופיע הפסנתרן אלכסנדר תארו, המנגן בעצמו את הבגטלות של בטהובן ואת ה"אימפרומטו" של שוברט) מוסיפים לתוגה ולהרגשה שזה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. כמו שהאנקה עצמו אמר: "מעולם לא התכוונתי לחנך את העולם, ולהעביר מסרים בסרטיי. מדרך הטבע כשהנושא עלה במשפחתי, וקרו מסביבי דברים דומים שהרגשתי צורך לחלוק אותם עם אחרים".

אמנם כל סממני האנקה ושפתו המיוחדת נמצאים כאן בשפע: הטיול המושלם של המצלמה בדירה, הסגנון המדויק של תכנון הפריים והאירוניה האופיינית. דוגמה בולטת לכך עולה בסצינה שבה מפטר טריטיניאן אחות רחמניה בגלל העדר רחמים, והיא מנסה להתגונן בקור רוח שהיא מקצועית ויעילה למופת, והוא סתם זקן מגעיל וטרחן.

לכל השדים והרוחות

קשה יותר לעיכול ולא עצוב פחות, "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'ו ("ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים") המתאר מקרה שארע בשנת 2005 במולדובה, פרשה מזעזעת של גירוש שדים עד מוות במנזר אורתודכסי. נערה צעירה בשם אלינה שבאה לשחרר את חברתה, אהובתה מן המנזר, ולהחזיר אותה לחיים נורמליים בחברתה, ומגלה שאהובתה לשעבר וויקיצה מצאה כבר תחליף לאהבת בשר ודם באהבה לאלוהים.  

הטריילר של "מעבר לגבעות"

כשוויקיצה מסרבת לוותר על השלווה של עבודת הקודש, אלינה מאבדת שליטה. לאחר איזון תרופתי בבית החולים מודיעים לה הרופאים שאין יותר מה לעשות בעניינה, וכל מה שהיא צריכה זו מנוחה ושלווה, והם מחזירים אותה אל המנזר. אך אלינה שחופש האהבה חשוב לה יותר לא מצליחה להתמזג בחיי סגפנות אלה, ומקבלת התקף זעם חדש המתורגם בפי אב המנזר כ"דיבוק שצריך להוקיע מתוכה".

נושאים של זכות הפרט, חופש השיפוט והחירות הטבעית של האדם עומדים במבחן זכוכית המגדלת של מונג'ו. סצנות של בית חולים עם רופאים אטומים או משטרה שבויה בדעות קדומות ובטמטום, מזכירים לא מעט את האירוניה של עמיתו הבמאי כריסטי פויו בסרטו המופתי "מותו של מר לזרסקו". ואילו יופיים של הדימויים והנופים הקפואים והמושלגים מזכירים את תיאו אנגלופולוס ונורי בילגה ג'יילאן.

הנקודה הישראלית

אם מדובר ברצון לכפות רצון וכוח הרי סרטו של מני יעיש "המשגיחים" - הסרט הישראלי המלא היחיד שהתקבל למסגרת רשמית (שבוע הביקורת שמתקיים בחסות הפסטיבל), עוסק בדבר בהצלחה חלקית בלבד. הוא מספר על כנופיה בת-ימית המזכירה לא מעט את "נוער הגבעות". הפעם מדובר בחסידים יוצאי עדות המזרח המחליטים לנקות את השכונה מכופרים מופגנים בערת אלות וברזלים.

מתוך "המשגיחים", סרטו של מני יעיש(צילום: דניאל קמינסקי)

חבל מאוד שהתסריט של "המשגיחים" לא מפצח את הבעיה הכל כך אקוטית בישראל ומפגין התנשאות כלפי גיבוריו גם מבלי להתכוון לכך מלכתחילה. הרקע המשפחתי ממנו באים הגיבורים נעדר ומקשה על פיצוח המקורות של נושאים נפיצים כמו כפייה דתית וגזענית בישראל.

החיים הישראלים באים לידי ביטוי גם בסרט הצרפתי "עלייה" של הבמאי אלי ווז'מן, המספר על צעיר קרימינל קטן וסוכן בסמים שבוחר בעלייה כדרך להתחמק מקריירה מאחורי בסורגים בצרפת. הסרט נעזר בתמיכת הבמאי סדריק קאן, המופיע בדמות אחיו המדיח והסחטן, אבל הסרט סובל עד כדי כך מחורים בעלילה ומרפיון המוטיבציה של הגיבור שמוטב היה לו היה מוותר על הסתבכות בנושא העלייה.

מתוך הסרט "עלייה"

ובינתיים הוצג כאן גם סרט מעניין ביותר של הבמאי פאטי אקין, השונה מאוד מכל מה שהכרנו עד עתה מצד הבמאי הטורקי-גרמני. הוא יצא לכפר שבמרכז טורקיה כדי לעקוב במשך חמש שנים אחרי ניסיונות של כפר קטן להלחם בהחלטה ממשלתית לפתוח במקום את המזבלה הכללית של האזור כולו. "לזהם את גן העדן", הוא שמו של הסרט, המציג בעריכות רבה את מאבקיהם הנואשים של בני הכפר שחייהם הפכו לסיוט מצחין בשם הקדמה.

סביר להניח שדרכונו הזר של אקין אפשר לו להגיע לאיזור ולעקוב מקרוב אחרי הנושאים הרגישים שבמגעים של האזרח הקטן ברשויות התורכיות. למרבה הצער גם התשובה שקיבל "אנחנו עומדים לסגור את האתר בעוד שלוש שנים", מוטלת בספק.