אפשר להתקדם לשתי מדינות ללא הסכם

במחצית הראשונה של שנות ה-90' הייתה תחושה שהשלום קרוב, והיו שהעריכו שסיום הסכסוך ופיוס מלא עם הפלסטינים והעולם הערבי בכללותו הם עניין של שנים ספורות. שירתם של יצחק רבין, שמעון פרס ואחרים את "שיר לשלום" על הבמה בכיכר מלכי ישראל ביטאה שאיפה זו יותר מכול.

לאחר גל הפיגועים של 1996 והקלקולים במימוש תהליך אוסלו באה התפכחות, שבעקבותיה השתנה השיח. את מקומם של שלום ופיוס, המבטאים שינוי מנטלי ורגשי, תפס יעד צנוע יותר של הסכם קבע, כלומר חוזה משפטי-מדיני בין הצדדים, ללא מרכיב רגשי. הנסיונות שנעשו בתחילת שנות ה-2000, הן בערוצים הרשמיים כמו שיחות קמפ דיוויד וטאבה, והן ביוזמות האזרחיות, כמו יוזמת ז'נבה והמפקד הלאומי (אילון-נוסייבה), נועדו להביא להיפרדות לשתי מדינות לאום. התקווה הייתה שלאחר שהסכם קבע ימומש ויוכיח את עצמו כמשרת את האינטרסים של שני הצדדים, אפשר יהיה להעלות בהדרגה את הרף ולהתקדם לעבר השלום והפיוס.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

מדברים סוציאליסטית, חיים קפיטליסטית / שלומי צדקי

מכתב לאורי שעוזב את ירושלים / מירב כהן

בעקבות השינוי בהרכב הממשלה שהביא להתחזקותה והתמרכזותה, נשמעת הטענה כי נוצרה הזדמנות לחדש את התהליך. אך גם מי שתומכים בכך צריכים לשאול את עצמם ביושר האם השינוי הקואלציוני צפוי לחולל תפנית מרחיקת לכת במדיניותושל ראש הממשלה, והאם רמת האמון בין ישראל לפלסטינים, ובפרט בין המנהיגים, מאפשרת להגיע להסכם קבע בזמן הקרוב.

למרות שרוב אזרחי ישראל מבינים כי בסופו של דבר רק פתרון של שתי מדינות לאום בארץ ישראל יאפשר לישראל להיות גם בית לאומי לעם היהודי וגם מדינה דמוקרטית, הקיפאון במצב מוביל רבים לאבד את התקווה שישראל תוכל אי פעם לממש את ייעודה, וגוברים הקולות משמאל ומימין הטוענים שיש לוותר על אחד מחלקי הייעוד - הרוב היהודי או אופייה הדמוקרטי. גם שימור הסטטוס-קוו לאורך זמן אינו ריאלי, מכיוון שאובדן התקווה הוא גם נחלתו של הצד הפלסטיני, ולכן הוא טומן בחובו סכנה להתגברות פעולות המחאה והאלימות, וכן להמשך ולהתגברות בידודה הבינלאומי של ישראל.

כעת, עם כינון ממשלת האחדות, נוצרה הזדמנות פז להתקדם לעבר היעד שגם ראש הממשלה סימן בנאום בר-אילן ובנאומו בקונגרס האמריקני. יש להבטיח שהזדדמנות זו לא תוחמץ בוויכוחים פנימיים וחיצוניים לגבי היכולת להשיג את היעד, ויש לוודא שתהיה התקדמות אמיתית ומשמעותית. במקום יעד של הסכם של שתי מדינות, יש לחתור ליצירת מציאות של שתי מדינות. אם תנקוט ישראל צעדים שיקדמו מציאות של שתי מדינות, היא עשויה להתקרב למימוש החזון של מדינה יהודית ודמוקרטית.

במאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" הציעו מייסדי תנועת "עתיד כחול לבן" לישראל לקחת את גורלה בידיה. התנועה מציעה צעדים היכולים להיות חד-צדדיים, אך בה-בעת לקדם מציאות המתקרבת לקראת חזון שתי המדינות שהותווה על-ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה. זה היה היעד המדיני המוצהר של כל ראשי הממשלה שכיהנו בישראל בשני העשורים האחרונים: רבין, פרס, ברק, שרון,אולמרט ונתניהו.

בלי פינוי כפוי של מתנחלים 

ישראל יכולה לקדם מציאות של שתי מדינות אם תכריז שאין לה תביעת ריבונות על השטחים שממזרח לגדר ההפרדה, תקפיא את הבנייה ממזרח לגדר ובשכונות הערביות של ירושלים תוך המשך הבנייה בגושי ההתיישבות שממערב לגדר, תבצע היערכות לאומית לקליטת המתנחלים המתגוררים ממזרח לגדר - אורבנית, תעסוקתית ופסיכולוגית, ותחיל חוק פינוי-פיצוי-קליטה מרצון על תושבי ההתנחלויות שממזרח לגדר, בלא קשר להסדר קבע.

חשוב לציין שאין בתוכנית פינוי כפוי של אף מתנחל, וממילא אין גם נסיגה של צה"ל. כשלי הפינוי של ההתנתקות מעזה לא יחזרו על עצמם. גם הפלסטינים יוכלו לקדם מציאות כזו, בשמירה על רמת ביטחון נאותה בשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית, בבניית מוסדות המדינה, וגם בהכרה במדינתם על-ידי מוסדות בינלאומיים.

צעדים כאלה, שיזכו לתמיכה של רוב חלקי הקואליציה הרחבה, לא רק יקדמו מציאות של שתי מדינות, אלא יתרמו לשיקום האמון ולכן ניתן לקוות שהם גם יאפשרו להתחיל לחזור לשולחן המשא ומתן לצורך הגעה להסכם. לאחר שישראל תוכיח לעצמה, לפלסטינים, ולעולם שאין בכוונתה לזנוח את החזון הציוני, ניתן יהיה לחזור ולהעלות את הרף ולנסות להגיע להסכם. והרבה לאחר שייחתם הסכם כזה, אולי ניתן יהיה גם לדבר על שלום ופיוס.

לממשלת האחדות יש הזדמנות לעשות את הצעדים המשמעותיים הראשונים בדרך זו, אך על מנת לעשות זאת עליה לכייל ציפיות לגובה הנכון ולפעול בהתאם.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il