"נויורק": סדרה ישראלית שמגיע לה גרין קארד

"הייתי ג'ובניק בצבא" הוא אחד המשפטים הראשונים של אושרי כהן בדרמה היומית "נויורק", שעלתה אתמול (א', 20:15, yes action). יכול להיות שמדובר בקריצה לדיון שסובב את כהן בכל פעם שהוא מלוהק לפרויקט טלוויזיוני או קולנועי, ואם כן, תודו שלפחות מדובר בשיפור - כהן כבר לא ידרש לסנגר פה על הפער בין שירותו הצבאי לתפקיד הלוחם האמיץ שהוא גילם בסרטים כמו "בופור" ו"לבנון".

אבל האמת היא שרוב הסיכויים שלא מדובר בריפרור מהסוג הזה, כי "נויורק" היא לא דרמה יומית כזו. היא בהחלט מעדיפה לבנות את העולם הפנימי שלה ולהישאר בו, ולא לקרוץ לכם מעל הכתוביות.

מתוך "נויורק". לא נופלת היכן שרבים כשלו(צילום: רמי זרנגר, שחר עזרן)

יחד עם יגאל נאור. ממשפחה נתנייתית טובה

לדרמה יומית יש גבולות. היא לעולם לא תהיה מורכבת ומהוקצעת כמו דרמה שבועית, אבל "נויורק" עושה עוד צעד בכיוון הזה. מרבית הסדרה צולמה בבולגריה, ברחוב מדומה של ניו יורק, ורק חלק קטן ממנה צולם בתפוח הגדול עצמו, אבל "נויורק" מצליחה להעביר את התחושה והקצב של העיר בלי לעשות פאדיחות.

גם צילומי האולפן צולחים את מחסום הסט שעשוי מנייר עיתון ודבק, ויש משהו אסתטי ואורגני בצילום הסצנות וקטעי הביניים. דווקא הנרטיבים שפחות עובדים בינתיים הם אלה שמתרחשים בארץ, אבל שם יש שחקנים כמו זוהר ליבה (משופם!) ובעיקר יוסי מרשק, שמחפים על העמדה.

איתי תורג'מן. חבר בחיים, נמסיס בסדרה

כמי שהוגדרה כ"דרמת פשע יומית", "נויורק" עומדת בהבטחה. היא לא מתפתה להתבדח עם הצופה, אלא מחזיקה מסגרת, כמו שאורי פסטר היה אומר, שומרת על ריאליזם בגבולות הז'אנר, ומפתחת באופן זורם עלילה שאמורה להתפרש על

פני 50 פרקים. בניגוד למקובל בדרמות יומיות, שמאביסות את הצופה בסאבטקסט, בחטא ובעונשו, "נויורק" משאירה כמה טפחים מכוסים, אפקט ששומר על המתח והערנות במהלך הצפייה.

אושרי כהן ואיתי תורג'מן, ששיכללו את האינטראקציה ביניהם בשנים של מגורים משותפים ועכשיו גם בחודשיים על אי בודד, בהחלט עושים את העבודה. אם אתם אנשים של דרמה, ואתם רוצים אותה על בסיס יומי, עופו על זה.