לא צריך לצעוק, רק להיות רגיש מספיק

נולדתי עיוורת עקב ירוד (קטרקט) מולד. מסכת של ניתוחים העניקה לי מאור עיניים חלקי ביותר. בגיל חצי שנה הובחן שאני גם לא מגיבה לצליליה של הסביבה. רק סמוך לגיל ארבע הובהר סופית שאני גם "לא שומעת" וצריכה מכשיר שמיעה. עם אביזר דמוי קופסת סיגריות שלו חוטים משתלשלים משתי אוזניי, מכשיר השמיעה הראשון שלי, נפתח עבורי העולם, הדבקתי פיגור עצום של ארבע שנים חסרות תקשורת. בזכותו ובזכות האמון של הוריי ביכולתי הלימודית, צעדתי לבית ספר רגיל, לבושה בחולצה ירוקה. ידעתי כבר לקרוא ואף לכתוב, כחלק מתהליך למידת שפה באופן יזום.

שנתיים ראשונות בבית הספר עדיין עברו עליי במשחקים ובחוסר מודעות לשונות שלי. אך כשהתפתחו יותר דרכי תקשורת המחייבות מלל, הפכתי לילדה בודדה מאוד. את נחמתי מצאתי בלימודים, הפכתי להיות אחת התלמידות הטובות והשקדניות ביותר לאורך כל שנותיי במערכת החינוך. חיפשתי ככל הנראה דרכים לדבר עם העולם, כנראה גם דרך המצלמה שסבי קנה לי. כילדה, רציתי שיהיו לי "מיליון חברים" – כנראה סוג של רצון עז לתקשר ולהיות

מקובלת חברתית. היום אני למדה שהאיכות עדיפה על הכמות. עולמי החברתי כולל הן שומעים ורואים היטב והן כאלו שלא כך (בעיקר כבדי שמיעה). אני מאמינה ומקווה שבניתי לי לבסוף עולם טוב במובן הזה.

התגייסתי לצה"ל. הייתי החיילת הראשונה בארץ שהייתה גם לקוית שמיעה וגם לקוית ראייה, פגיעה חושית כפולה. זה היה מאבק ארוך, אך משתלם, באמונה שהצבא הוא חלק מן החיים, גם שלי, במציאות הייחודית שלנו. אחרי שנתיים בחאקי חיפשתי את דרכי בעולם התעסוקה וההשכלה. למדתי חינוך מיוחד ללקויי שמיעה באוניברסיטת תל אביב, דור המדבר של הסטודנטים לקויי השמיעה בשנות השמונים.

שיקולים פרקטיים הביאו אותי לבסוף למקצוע הנהלת החשבונות בו עסקתי במשך שש עשרה שנים במקומות עבודה קטנים וגדולים עד שבחרתי לקחת ממנו פסק זמן. במהלך הדרך, נישאתי לאדם יקר מכל ועמו אני חולקת את חיי עד היום.

חייתי בעולם חבוי אל הכלים, עולם שהיה גם דל מאוד בצלילים עקב ירידת השמיעה העמוקה שלי, עולם שלא קיבל פיצוי מספק דרך חוש הראייה הפגוע בפני עצמו. בגיל 44 הענקתי לעצמי מתנה: שתל שבלול, עזר טכנולוגי משוכלל המושתל באוזן הפנימית. שלוש שנים וחצי לאחר מכן הענקתי לעצמי את המתנה הזו בפעם השנייה, לאוזן השנייה. שני שתלי השבלול מעניקים לי כיום חדוות שמיעה, תקשורת משופרת ואף הנאה ממוסיקה.

ההתמודדות עם ציבור שלם בגופו ובריא שאיננו מבין מהם חיים עם מוגבלות איננה קלה ואיננה פשוטה תמיד. התובנה הזו, שאנשים לא תמיד מבינים מהו אדם עם מוגבלות, שיש לו קושי חושי, מלווה אותי עם חששות טבעיים כשאני באה לדבר מול אנשים חדשים, אנשים זרים, אנשים שאני חייבת להיות איתם בקשר.

לעיתים, אנשים לא יודעים כיצד להגיב או מגיבים בצורה לא נעימה וחסרת התחשבות והבנה. כן, זה לא קל, זה מאבק של השתדלות לשלוט על הרגשות, שאינם נעימים ואפילו מביכים. אחרי הרגע הקשה הזה, שגם אחרי ניסיון ארוך שנים, עדיין קורה – מבקשת שפניו של הדובר יהיו אליי, מסבירה מה גרם ל"קצר", מה אני צריכה ורוצה.

פעמים רבות, אני אוהבת להגיד בהומור קל: "כשמדברים אליי מעט לאט יותר, אני מבינה הרבה יותר מהר"......אם זה מצב בו לא מקבלים אותי כמו שאני, כאדם שלם, אני כל כך רוצה להגיד: "אני לא פחות מכם ולא יותר מכם, רק לא שומעת היטב וכ'בונוס' גם לא רואה היטב"...

אני מבינה היטב שחלה עלי אחריות רבה להביא את הסביבה לתגובות מבינות ומתחשבות יותר. הסוד הזה נלמד כל יום מחדש, קוראים לו "חיוך". הוא מכיל את משפטי הקסמים: השמיעה היא לא הצד החזק שלי. תוכל לחזור שוב, תוכל לדבר מעט לאט יותר, אולי תחליף במילים אחרות, משפטים פשוטים וענייניים אלה יכולים להפחית אי הבנות בתקשורת.

חשוב לי להעביר את המסר שאני לא פחות טובה מכם! זה הצורך המרכזי הזה להוכיח את עצמי, צורך טבעי במהותו, שעובר העצמה כשמזנקים לחיים מנקודה נמוכה מזאת "הממוצעת". זו מלחמה קיומית, עם עצמי ומול האחרים, עם ההצלחות וגם עם הכישלונות.

החזון שלי הוא לראות את העולם מפנים שמודעות לאדם שהוא "אחר", "שונה", אינה רק טכנולוגיה או משאבים כלכליים. היא הרבה יותר מאלו, היא הנכונות והרצון שבלב, שאינם שקולים לשום מטבע עובר לסוחר. הניצוץ הזה יהפוך את העולם שלנו לנגיש יותר, שוויוני יותר.

חשוב לי להעביר את המסר שאני לא פחות טובה מכם. לירית שמש

אני לומדת כעת בקורס ייעודי - מורשי נגישות השירות, המתקיים באוניברסיטת תל אביב. עבורי לא מדובר רק בתפקיד או במקצוע, אלא שליחות לחיים. אני מקווה ורוצה להיות שותפה ליצירה של עולם טוב יותר, שיאיר פניו לאנשים עם מוגבלויות, שיתאים עצמו אליהם כדי שהם יהיו חלק אינטגרלי בו בכל מקום ובכל זמן שרק ירצו בכך.

חוסר ידע הגורם לחששות ולדעות קדומות

ימים בודדים בלבד לפני קיומה של סדנה במקום העבודה נודע לי על כך. אני, עובדת כבדת שמיעה וכבדת ראייה יחידה בחברה - עמדתי בפני הצורך להסביר מהם הצעדים הפשוטים והזמינים שיאפשרו לי להשתלב. פניתי למנהלת כוח האדם בחברה וביקשתי להסביר, באמונה שהדברים יסתדרו אך בטוב. ההפתעה הייתה גמורה כשבקשותיי הצנועות מאוד נתקלו בשטף ארוך של צעקות. נשלחתי מהחדר ללא מענה או התייחסות.

ביום פתיחת הסדנא ניגשתי למרצה אישית והסברתי במילים קצרות את תפקידו ותועלתו של מכשיר ההגברה האישי שהצגתי בפניו. האיש שמח לשתף פעולה ומיד ענד על צווארו את "הקישוט" כפי שכיניתי זאת בחיוך. רק אחרי כן היא הגיעה: "ביקשתי מהמרצה לדבר בקול רם", אמרה, כשזו לא הייתה בקשתי כלל ועיקר.

הסדנא נפתחה. המשתתפים דיברו, המרצה שאל שאלות. אחת מתגובותיי אף נרשמה על הלוח ותרמה למהלך הדיון. הגברת שצעקה עליי ישבה שם וראתה זאת. כל כך רציתי לומר לה: הנה, את רואה שאפשר לשלב אותי. זה לא עלה לך כסף, משלמים רק בהקשבה קטנה, אולי מכאן בא הביטוי באנגלית: Pay attention?

היום אני מבינה שהיא, כמו מעסיקים רבים, גילתה בהתנהגותה פחד ורתיעה רבים מפני הבלתי-מוכר. אדם עם מוגבלות שמיעתית נתפס בעיניה כמאיים על סדרים ברורים. חוסר ידע הגורם לחששות ולדעות קדומות גורם לרבים במעמד הניהולי שלא לקבל כלל אנשים כאלו למקום העבודה.

ירידה בשמיעה כרוכה בכמה וכמה קשיים מרכזיים: צלילים רבים נשמעים חלשים יותר מאשר לאדם השומע, חלק מעולם הצלילים מעוות או אף חסר לחלוטין, בתנאים של מרחק ו/או רעש קיים קושי בהבנת הדיבור. הירידה בשמיעה יכולה לנוע מאיבוד שמיעה קל, כמעט בלתי מורגש, ועד להיעדר של שמיעה כליל או כמעט כליל.

רבים ינסו להשלים את המידע החסר בערוץ השמיעה דרך ערוץ הראייה. רוב רובם יסתמכו על קריאת שפתיים, לעתים אף באופן בלתי מודע. עם זאת, חשוב לציין שהיא מספקת רק עד 30% מן המידע התקשורתי, שכן עיצורים ("אותיות") רבים נראים זהים לחלוטין דוגמת ב', מ', פ' או אינם נראים דוגמת ח', ר'. שאר המידע הוא השלמה משפת הגוף, ידיעת ההקשר, ידע אישי קודם, תבונה ותובנה אישית של האדם.

בישראל חיים על פי הערכות כ- 700 אלף איש לקויי שמיעה. מתוכם מיעוט יחסי, עשרות אלפים בודדים בלבד הם עם ירידת שמיעה כה חמורה ששפת הסימנים הופכת להיות שפתם העיקרית או הנוספת. חלקם של האנשים לקויי השמיעה משתמשים בעזרי שמיעה שונים: מכשירי שמיעה, שתלי שבלול, מערכות הגברה אישיות ניידות. אחרים אינם משתמשים בהם אם מחוסר תועלת עבורם ואם מתוך סיבות כלכליות, חברתיות ו/או אישיות.

טיפים לשילוב לקוי שמיעה במקום העבודה

• נהלו את השיחה כשהפנים אליו כל העת והימנעו מהסתרת הפה, סיבוב הפנים לאחור, לעיסת מסטיק ואכילה או שתייה בזמן הדיבור.
• דברו בקול רגיל ובקצב רגיל. קול רם יוצר תהודה בלתי מועילה ואף מביך. דיבור מהיר אינו מאפשר 'הפרדת' המילים.
• שמרו על פנים מוארים ככל האפשר והימנעות מכל מקור סנוור מאחורי גבך או הפחתה באמצעות וילון, תריס או כל אמצעי אחר.
• במידת האפשר עדיף לנהל את השיחה בחדר שקט או בפינה שקטה.
• אפשרו לעובד להתמקם בפינת עבודה שקטה אם ניתן ובמיקום בו מתאפשר לראות את כל המרחב סביב ואת המתרחש בו.
• אם האדם לא הבין את המסר, יש לחזור שנית, לנסח במילים אחרות או לכתוב אותו.
• במפגשים שיש בהם מספר אנשים יש לאפשר לאדם לבחור את המקום ממנו ישמע ויראה באופן שנוח לו.
• יש לבקש מאדם אחד לפחות להיות איש הקשר המעדכן את העובד בעדכוני יום יום ומסב את תשומת לבו למתרחש במפגשים רבי משתתפים.
• יש לאפשר תוך תיאום פרטני שימוש באחת או יותר מדרכי הסיוע הללו במפגשים רבי משתתפים: תמלול (הקלדה בזמן אמת), תרגום לשפת סימנים, שימוש במערכות הגברה אישיות ייעודיות, שקלוט (הקלטה העוברת תמלול מאוחר יותר).
  

ומעבר להנחיות האלו אני מדגישה:

אין כמו לב האדם, לב שומע ומקשיב, כדי לאפשר לאלו ששמיעתם לא שפרה עליהם להרגיש אנשים שווים, פעילים ושותפים מלאים בעולם העבודה ובעולם בכלל.