גדי ויכמן נגד מדינת ישראל

לאחרונה שקלתי לפרסם מודעת מכירה של מכונית לקראת החלפתה בדגם חדיש יותר. התחלתי בתהליך פרסום באחד האתרים המובילים בתחום, וכאשר הגעתי לשלב פרסום מספר הטלפון ראיתי בדמיוני את התרחיש הבא: מישהו יתקשר, יתאם איתי פגישה, ואז, מי יודע? אולי הוא לא יסכים איתי? אולי יתעצבן? ואולי תהיה לו סכין? ואז?

חשבתי, למה אני טרחנית? כמעט פרנואידית. התביישתי לשתף את קרוביי במה שעבר לי בראש. מכירת מכונית היא מעשה של שגרה, עסקאות נרקמות כל העת בין אנשים זרים למטרה משותפת של מכירה וקנייה. אז מה העניין? כשניסיתי להבין על מה יושבת דאגנות היתר הזו, הבנתי ש"האשמה" היא בגדי ויכמן ז"ל. גדי ויכמן נרצח מתחת לביתו לאחר שביקש מנערים מרעישים לפנות בוקר להיות בשקט. הכול מזועזעים, אך מקרה זה נלווה למקרים דומים אחרים שקדמו לו ושעקבו אחריו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

יש מפלצות לבנות / עדי מלכה

מדברים סוציאליסטית, חיים קפיטליסטית / שלומי צדקי

המדינה צריכה לשאת באחריות. מיכל, אלמנתו של גדי ויכמן (צילום: אליעד לוי)

גדי ויכמן הוא סמן אחד מני רבים לכישלון מערכות שאנו חווים זה זמן רב. ריבוי המקרים כדוגמת זה מדרבן דיונים ופרשנויות של רבים לתופעת האלימות הגואה. במי האשם? בהורים? במוסדות החינוך? במוסדות הרווחה? במשטרה? בתי המשפט? קולות שונים נשמעים ומנמקים נמרצות את טיעוניהם באשר לכל גורם אפשרי שאלמלא היה כזה, הכול היה נראה אחרת. ככל הנראה כולם צודקים. אלא שנשאלת השאלה עד מתי נחפש את הגורם האחראי מבלי שנכוון את האצבע אל הנהלת המדינה, ההנהגה אשר אמורה לקחת על עצמה את האחריות הכוללת? מדינה שאינה עומדת באחריותה הבסיסית כלפי האזרח בסיפוק הביטחון הקיומי, שמערכותיה אינן מתפקדות ואשר מערכת המשפט שלה, לאורך שנים, מקלה בענישה?

האם אכן אנו האזרחים אמורים רק להזדעזע, להצטער ולהיזהר לנוכח המצב? למגן את בתינו במנעולים משוכללים, בשערים, בגדרות, באזעקות ובמצלמות, ולתבוע את חברות הביטוח כשנגרם לנו נזק כספי? האם איננו יכולים לתבוע את זכותנו לביטחון, ולהכרת המדינה באחריותה ובכישלונה, ושתפצה את הנפגע ומשפחתו?

ישראל אינה מתפקדת בשנים האחרונות באופן המבטיח את ביטחונו של האזרח. העקרונות המוצהרים של שמירת החוק כלפי התנהגות מותרת ואסורה אינם נאכפים בצורה מספקת ועקבית והתוצאה היא אנרכיה. באנלוגיה למשפחה, הדבר דומה להורים המספרים לילדיהם את החוקים בבית אך לא נמצאים כדי לבדוק כיצד נוהגים הילדים בהתייחס לחוקים אלה, וכשנודע להם על התנהגות שלילית הם נוהגים בצורה שאינה צפויה ועקבית, לעתים מענישים כך או אחרת, ולעתים עסוקים מדי, חסרי אמצעים לטפל, מקלים ראש או מתעלמים. התוצאה היא בלבול המוביל להידרדרות והסלמה מהירה בהתנהגויות אסורות.

כל עוד לא כל מה שניתן לעשות אכן נעשה, פושעת המדינה כלפי כל אחד מאתנו. כל עוד לא כל מה שניתן לעשות אכן נעשה, פושעים כלפינו ראש הממשלה והשרים האמונים על המערכות השונות. בל נטעה, חוסר העשייה המספקת מצד ראשי המדינה, אי הצבת הטיפול באלימות במקום גבוה בסדר העדיפות, הם הם הפשע המרכזי המאפשר את כל הפשעים לסוגיהם שאנו עדים להם בעת הזו.

לפיכך, על האזרח או משפחתו לתבוע פיצוי מהמדינה ואולי אף באופן אישי מראשיה. במצב הנוכחי הזכות הבסיסית של האזרח לביטחון נפגעת מבלי שאיש ייקח אחריות ישירה. זאת בשונה ממוות במסגרת הגנת המדינה או פעולות איבה. המוות או ההיפגעות מ"סתם אלימות" הם עדיין יתומים. כמובן אין סכום שניתן להגדיר כמפצה על אובדן חיים או נכות. פיצוי הנובע מהכרת המדינה (באמצעות חקיקה) באחריותה לביטחונו של האזרח וכישלונה כלפיו, וקשירת הקשר בין תפקוד ראשי המדינה לתמונת האלימות הגואה, יש בו משום הצהרה: לא עשיתי כל שביכולתי להגנה על שלומך ועל חייך, ולכן עליי לשאת באחריות לך ולמשפחתך - אחריות כללית ואישית.

הכותבת היא ד"ר לחינוך בחוג לחינוך במכללת עמק יזרעאל ומדריכת הורים.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il