רחל בת ה-7 נותרה לבד: איך מטפלים בטראומה?
ברגע אחד איבדה רחל אטיאס הקטנה את שני הוריה וששת אחיה. מחקרים שעסקו בשכול של ילדים מצאו אחוזים גבוהים של דיכאון, חרדת נטישה ופחד ממוות, אך הפסיכיאטר ד"ר משה ורדי מוצא שביב של תקווה: "יציבות ושימור שגרה עשויים לסייע"
ילדה בת 7 מאבדת ברגע אחד את שני הוריה ואת ששת אחיה ומעתה היא נאלצת להישאב לעולם שלא הכירה – עולם של אובדן וחוסר אונים.
רחל אטיאס ניצלה מהתאונה בטבריה שגבתה את חיי הוריה רפאל ויהודית ואת חיי ששת אחיה: אביה, אלישיב, נריה, שירה, תאיר ונועה. איך והאם רחל תצליח להתגבר על השבר שפקד אותה?
התאונה הקטלנית בטבריה - דיווחים אחרונים ב-ynet:
הרוגי התאונה נקברו, רחל שניצלה עדיין מאושפזת
דקה אחרי דקה: כך אירעה התאונה הקשה בטבריה
השיחה עם מוקד 100: "אלוהים, תציל אותנו"
התאומים נספו: "אלישיב ונריה, איך עזבתם?"
ד"ר ורדי הוסיף כי "מדובר בתופעה כל כך חריגה, שאין כמעט מחקרים בספרות המקצועית של ילדים שמאבדים את שני הוריהם באחת. התחלנו ללמוד לבד את הנושא ולאט לאט הצטברו עוד ועוד מקרים כאלה. התמונות חוזרות באופן לא רצוני וטורדני ביום ובלילה, מלוות תחושות עזות של חרדה, מייסרות את הילד ופוגעות בתפקודו גם שנים אחרי המקרה".
הרופא הפסיכיאטר סבור שבהמשך חייו, הילד נחשף לקונפליקט בעייתי. "מצד אחד", הוא אומר, "יש כמיהה להמשיך בשגרת החיים ומצד שני צריך להתייחס לאבל ולאובדן. הילד מתאבל על הוריו ומתאבל על עצמו, על שאיבד את המשענת העיקרית בחייו. באופן טבעי, כל הזמן הוא חושב על ההורים אבל כשזה קורה, הטראומה מהתאונה חוזרת. אז הילד משתדל שלא לחשוב עליהם – מה שלא מאפשר לו להתאבל כראוי והוא זקוק לאבל כדי להשלים עם המצב".
ואיך מתמודד ילד שאיבד את כל משפחתו בתאונת דרכים? ד"ר ורדי אומר כי "באירועים כאלה, פסיכיאטרים משקיעים מאמץ טיפולי רב דווקא במי שהם מגדירים 'הסביבה הקרובה של הילד'. במקרים שבהם 'הסביבה הקרובה' נכחדת, אלה שנשארים מאחור לטפל בילד, נותרים חסרי אונים ומבולבלים. בדרך כלל, גם המטפלים וגם הסביבה של הילדים זקוקים בעצמם להכוונה ואז נוטים לפעמים לוותר על מעקב וטיפול לאורך זמן".
מחקרים שעסקו בשכול של ילדים מצאו אצלם אחוזים גבוהים של דיכאון, חרדת נטישה ופחד ממוות. לדברי ד"ר ורדי, "ילדים אלה חווים כעסים, ייאוש, אשמה, בעיות ריכוז, הרטבה, בעיות שינה ורגרסיה. בנים מוציאים יותר את הכעסים החוצה ובנות יותר מופנמות. התגובות פוחתות עם הזמן, אבל נשארות גבוהות גם לאחר שנה".
האם ניתן להסיר מילדים "צלקות" כל כך קשות? ד"ר ורדי משוכנע שכן. "אנחנו קודם כל מדברים פחות על 'ריפוי' או על הפחתת המצוקה ויותר על הסתגלות מחדש והשתלבות נורמטיבית, אבל השבת היציבות לחיי הילד ושימור שגרה עשויים לסייע. לרוב אנחנו משתדלים בטיפול להפחית את הסטרס של המטופל".
ד"ר ורדי אמר עוד כי "באבל טראומתי צריך ליזום מצבים מעוררי סטרס, שבהם הילדים והמשפחות יוכלו להביע באמת את העצב, הכאב והחרדות. העזרה החשובה ביותר שאנחנו יכולים להעניק היא לפרקים תמיכה פשוטה ולאו דווקא מורכבות וסופיסטיקציה מקצועית, יותר אמפתיים אבל לא להגזים בהשתתפות בצער וברחמים".
אז מה עוד אפשר לעשות? "כשהעולם של הילד התרסק, אין לנסות להרכיבו ולחבר את חלקיו, אלא לעזור לו ליצור משהו חדש ולעתים שונה. בצד הרצון להגיע ל'איזון ושיווי משקל חדש' צריך לקבל את העובדה שבכל שלב של תהליך האבל הטראומטי ושיקום שיווי המשקל עלול להיות מופר מחדש".
ד"ר ורדי מונה פעולות שניתן להשתמש בהן על מנת לסייע לילד שמתמודד עם מצב של אובדן:
הקניית ביטחון מחדש – אֶבֶל עלול לפגוע באמונה של הילד שהעולם הוא מקום בטוח. כשמדובר במקרה של אבל המשולב בטראומה, זה מרסק לחלוטין אמונה זו.
ילדים לומדים שהעולם בטוח באמצעות יכולתם לצפות מראש מה שעומד לקרות – ההורים שמעצבים בדרך כלל את שגרת יומם, חסרים.
המבוגרים חושבים שבגלל הטראומה הילדים זקוקים למשהו מיוחד בעוד שהם זקוקים בעיקר לשגרה היומיומית.
תחושת הביטחון עלולה להיפגע עוד יותר בגלל ההתערבות החודרנית של המדיה, המשטרה ועוד. יש לשמור על הילד מפני המעורבות הזו.
ד"ר ורדי מציין עוד כי "בעיה נוספת שמתעוררת ויש להיערך אליה בהתאם היא שבאירועים קשים מן הסוג הזה יש התעניינות גדולה, אבל היא זמנית. אנשים נוטים להתערב ולעזור באירועים טראומטיים, כשהם עדיין במוקד העניין התקשורתי. ה'עוזרים' הללו נוטים מהר מאוד לעזוב ולעבור למוקד הסנסציה הבא. והילד חווה שוב את חוויית הנטישה, שהיא אחד הפחדים הגדולים שלו לאחר שחווה את נטישת ההורים".
לסיכום אומר ד"ר ורדי כי "על אנשי המקצוע המטפלים, להיות מוכנים להיות מעורבים בטיפול בילד למשך זמן ארוך. עליהם לדעת שיחושו לפרקים תסכול ומצוקה רגשית עזה, יהיה עליהם להשקיע הרבה משאבים ביצירת קשר וגם להבין שזה לא סתם טיפול – אלא זאת גם קבלת האחריות המקצועית והרב תחומית מול בית הספר, קהילה ותקשורת. על המטפלים לשמור על מקצועיות. לא להרגיש עצמם כל יכולים או לשגות בפנטזיות של הצלה ומצד שני גם לא לחוש חסרי אונים".
לפני שנה: עופרי נשארת לבד
סיפורה הטרגי של רחל אטיאס מזכיר באופן מצמרר את סיפורה של הילדה עופרי שוורץ – הניצולה היחידה מהתאונה שאירעה לפני שנה, שבה איבדה את שני הוריה שרית וארז, את אחיה עמית בן ה-3 ואת סבה שלמה. בני המשפחה היו בדרכם למסיבת בריתה באשדוד. מכוניתם פגעה קלות במכונית אחרת ליד קיבוץ גרופית ואז סטתה מהדרך והתנגשה באוטובוס. רק עופרי, כיום בת שנתיים וחצי, שרדה את התופת.
בעקבות האסון שפקד את משפחת אטיאס, שוחחנו עם דודתה טלי שוורץ, דודתה של עופרי. "יש לה שאלות כל היום וזה מאוד קשה. היא שואלת 'איפה אמא?, איפה אבא? אני רוצה אותם'. זה לחוות כאב יום יומי עם הילדה. אנחנו אומרים לה שאבא ואמא שומרים עליה מלמעלה ואנשי מקצוע מנסים להסביר לה בצורה מוסמכת יותר מה קורה".
אחרי התאונה הקשה שהותירה את רחל אטיאס לבדה, חזרו בני משפחת שוורץ לתחושות שליוו אותם לפני שנה. בת שבע חימי, דודתו של ארז שוורץ, אמרה כי "לא רציתי לראות את זה בחדשות.
זה מזכיר לי את התאונה של האחיין שלי ושל גיסי. דיברתי עם שאר בני המשפחה על התאונה הזאת, במיוחד שזה כל כך דומה לאסון שלנו. אפילו שאני רוצה לשמוע, אני נרתעת".
טלי שוורץ, דודתה של עופרי הפעוטה הוסיפה: "בשנייה ששמעתי על הסיפור הזה, הדבר הראשון שאמרתי זה 'מה ילדה בת 7 תעשה לבד בעולם?' זה המשפט הראשון שאמרתי לבעלי. אוטומטית חשבתי על הילדה שלנו שנשארה לבד ובאופן טרגי זה גם באותה תקופה. לפני שבועיים ציינו שנה לתאונה".
טלי הוסיפה כי "אני נותנת לה מצד מי שחוותה את זה, את כל החיזוק שבעולם ומאחלת לילדה שאלוהים יאיר לה את הדרך. בעצמי אין לי תשובות לאחיינית שלי. בתור מבוגרת אין לי עד היום תשובות, יש לי רק את ה'למה' וה'למה'. אין מה שינחם כי גם אותנו אין מה שמנחם, אין לי מילים".
לפנייה לכתב/ת 
