"כוכב נולד": פחות מרגש, הרבה יותר טוב
פרק הפתיחה של העונה העשירית של "כוכב נולד" הביא עמו בשורות טובות: בהפקה למדו לקחים מהעבר והבינו כי מוטב לסחוט פחות דמעות, ולהתמקד באיכויות של המשתתפים. אפילו השופטים הפתיעו לטובה. אריאנה מלמד מזהה שיפורים
לעת זקנתה היתה לה עדנה: הפרק הראשון של כוכב נולד בעונה העשירית הוא הפתעה בלתי צפויה, וזה עוד לפני שמגיעים לשופטים החדשים משה פרץ וגידי גוב. מישהו מאחורי הקלעים במקום שבו שוכנים המוחות שמייצרים את התוכנית, הסתכל סביבו ובנעשה בזכיינית האחרת ואמר לעצמו (אולי עם טפיחה על המצח):
"בואנה, לא מוכרחים להריץ דאחקות על מועמדים, אין צורך להעליב. האגו של השופטים? לא מוכרח להיות בקדמת הבמה. ובכלל, אפשר להוריד הילוך ולהמיר את ההיסטריה בנעימות, את ההצלחות המאולצות ברגעים שקטים יותר של דינאמיקה אמיתית, ועל הדרך גם להוריד את מינון הסיפורים האנושיים המזעזעים, ניבולי הפה, הצעקות סביב שולחן השיפוט והוולגאריות הכללית".
ואתם יודעים מה? הצליח להם. זאת אומרת, בקווים כלליים. זה היה ללא ספק הפרק הראשון הטוב ביותר של התוכנית הזאת מזה שנים. אפילו המינון המופרז של השימוש בשורש ר.ג.ש ירד פלאים. ספרתי בערך עשר הטיות שלו לאורך שעה וחצי, והופתעתי מן האיפוק הכרוך בכך. לעומת זאת, היה קצת יותר מידי "מקסים" שנשמע לפחות חמש עשרה פעמים. גם "מדהים" כיכב, אבל יחסית להתעללות של כוכב נולד בשפה העברית, תודו שזה באמת מדהים.
הקשיבו לקול של "The Voice"
כן גם השנה, מבקשת "כוכב נולד" לנכס לעצמה כל מה שאפשר. ציורים בארצנו וצילומים פנורמיים של נופים מרהיבים כאילו הייתה תוכנית טיולים, ממלכתיות מזויפת בנוסח "השנה חילקנו את ארצנו לארבעה מחוזות", שצביקה הדר משמיע בלי למצמץ, או קלישאות כגון: "תל אביב זה המרכז של המרכז, המקום שבו הכול קורה".
אבל זה באמת לא נורא, ואפילו מבורך, שהמתמודדים יתבקשו לבחור שיר מתוך מאה שירים קלאסיים עבריים. והטוב מכל: כשהם עלו על הבמה, אפילו אם היו בלתי מוכשרים בעליל, אפילו אם חיו בסרט שבו הם זמרים גדולים (אבל איש מעולם לא צפה בסרט הזה כדי לתקן את הטעות) גם אז יתייחסו אליהם כאדם של ממש, ולא כבובות קרטון שתכליתן לרפד הרייטינג.
השינוי הזה הוא שינוי לטובה, והוא לא התרחש בחלל ריק. צופים למרחקים ארוכים בוחרים את ההפתעה החיננית ויחסם המכבד של שופטי "The Voice" למתחרים, ולטדי הפקות היתה הזדמנות להתגלח על הפטנט כבר ב"בית ספר למוזיקה". איכשהו התברר שלא מוכרחים להעליב כדי לעשות רייטינג.
הלקח נלמד היטב גם בגזרת השופטים. אני מקווה שזה לא בגלל המופע שלהם ביחד, וסביר להניח שעוד יתגלעו בניהם מחלוקות קולניות. מה שראינו היום לעומת זאת, היה מופת של שיתוף פעולה חינני בין הפכים גמורים. צדי צרפתי, ומשה פרץ, מירי מסיקה וגידי גוב - מי היה מאמין שבין כל אלה תתפתח דינמיקה נעימה ואוהדת, מלווה בעקיצות קטנטנות, אבל חביבות ביותר?
המתמודדים כדרכם היו מרוגשים, חינניים, וצעירים נורא. חוץ מאחד, כולם עוד לא גרדו את ה-20 מלמעלה. אצל מירי מסיקה זה חולל יותר מידי משפטים בנוסח "חמודי, מותקי, התאהבתי, אפשר לאמץ אותך, ילד מהמם". אצל גידי גוב הם עוררו בעיקר תהייה על יכולתם להתמודד בשלבים הבאים, ולהפיק מתוך גרונותיהם הצעירים את הדציבלים הנדרשים בשלב הצעקות. היו שם שלושה מכמירי לב: איטן גרינברג, רם שפיר ששר כמו אייל גולן ובועז קראוזר, גלגול צעיר של גוב עצמו.
גידי גוב - כוכב עליון
רציתי לכתוב משהו על אכזבתי העצומה מגידי גוב - איש שאני אוהבת בלי שום הסתייגות את כל מפעלותיו כזמר ופרסונה טלוויזיונית. אני גרופית שלו מזה שנים ארוכות וחשבתי ש"כוכב נולד" תגמד את דמותו ותהפוך אותו לתגרן צעקני, כמו כל יושבי שולחן השופטים בשנים האחרונות. כמה נעים לטעות לפעמים. כשקראוזר שר וגידי גוב הביט בו, זה היה רגע טלוויזיוני יפיפה שמבטל כל הסתייגות שהיא.
עם זאת, כמה מן הפגמים הנושנים ממשיכים לעמעמם את זוהרו של "כוכב נולד". מתיחת שיאי ההתרגשות של המועמדים והמשפחות, היא סוג של מציצנות, וגם אי אפשר בלי ים אמיתי של דמעות. רק בסוף התוכנית הראשונה הופיע מתמודד בן ארבעים, איש ששר כמו מלאך ושר לבן שלו שנהרג בתאונת דרכים לפני שנה וחצי, כשנהג ללא רישיון בהתרברבות מתועדת בפייסבוק ביחד עם חבר.
רוני בן עמי הוא בן ארבעים, ובשבילו "כוכב נולד" איננו חלום ילדות על תהילה, אלא הגשמה של רצונו של ילד מת. עצוב מזה כבר לא יכול להיות, עצוב עד כדי כך שצריך היה לעצור בנקודה בה דמעה גדולה התגלגלה על לחייה של מירי מסיקה ונזלה היישר לתוך הפרסומות. צריך לקוות שמי שלמד את לקח העונות הקודמות יזהר גם ממינון יתר. אחרי הכול, "ים של דמעות" הוא לא רק שיר.
