נפגשנו כך: ביכורים טלוויזיוניים נבחרים

הנוסטלגיה היא לחם חוקנו. נשמת אפנו. הזמן מצפה את העבר בצמר גפן רך, ומייפה את הזיכרון כאילו אנחנו מביטים בו דרך פילטר של אינסטגרם. וטלוויזיה, כידוע, היא כמו החיים. לכבוד שבועות, חג הביכורים, החלטנו לחזור לביכורי הקומדיות, לדפדף באלבום התמונות של הסדרות שכה אהבנו ולנסות לפענח מה באמת היה שם, כבר בפרקים הראשונים - ואיך זה נראה מכאן, כשאנחנו חכמים יותר, מנוסים יותר, וצעירים פחות.

סיינפלד

חייבים להודות: הפרקים הראשונים של "סיינפלד" לא היו טובים. ג'רי סיינפלד עצמו עדיין היה משוכנע שהוא מסוגל לתפקד כשחקן, איליין היתה נחמדה ולא מטורפת בכלל, וג'ייסון אלכסנדר עוד האמין שג'ורג' הוא פשוט איש רגיל וקצת חסר ביטחון - למרות שלזכותו ייאמר שהדמות שלו היתה הכי ברורה, כמו שאומרים על תינוקות.

בפרק הפיילוט, ג'רי אמור לארח אשה שפגש באחד מסיבובי ההופעות שלו, וכשהיא מגיעה אליו מתברר שהיא מאורסת. זה פחות או יותר קו העלילה, שמעוטר בגיחות תכופות להופעות של ג'רי סיינפלד על הבמה בחליפה מנצנצת. לאורך הפרק מבצבצים העוגנים שיהפכו לסימן ההיכר - האבחנות. אבל בשלב הזה, כמעט כל דמות נשמעת כאילו הסטאנד-אפ של סיינפלד מדבר מגרונה.

מתוך הפרק הראשון שלח "סיינפלד". התחלה צולעת

קריימר, איליין וג'ורג' של הפרקים הראשונים עדיין שפויים מדי, נורמלים מדי, הגיוניים מדי. ג'רי עצמו לובש מכנסי ג'ינס שגבוהים יותר משאקיל אוניל בדאנק. ג'רי ואיליין מנסים להתמקם מחדש ביחסים הפוסט-רומנטיים שנקלעו אליהם, לג'ורג' יש עבודה (!) ושיער (!!), קריימר הוא סוג של הומלס עם בית (למרות שהדלת לבית שלו הופיעה רק בעונה השנייה), ואבא של ג'רי גולם על ידי שחקן אחר - פיל בורנס (שהוחלף בעונה השניה על ידי ברני מרטין, זכותו תגן עלינו).

התכונה המפורסמת של הסדרה - עלילות מופרכות שמשתלבות יחד בצורה עוד יותר מופרכת - עדיין לא נהגתה. חלק ניכר מהפאנצ'ים, למרבה הצער, לא החזיקו גם בזמן אמת.

במשפט אחד: ההוכחה הטובה ביותר שגם רעיון גאוני צריך זמן והרבה מזל, ובעיקר מעורר מחשבה על כמה סדרות מעולות איבדנו בדרך.

חברים

"חברים" עלתה ב-NBC לפני 18 שנה, ונשארה שם עשר עונות, בתור הזהב של ה-must see TV של הרשת - אותו חלקה עם "פרייז'ר", "ER" ו"סיינפלד". היא לא המציאה את הגלגל - סיטקום קלאסי, שעונה על כל חוקי הז'אנר, פאנץ' (מוצלח) אחת לכמה משפטים, דמויות ברורות שנשארות נאמנות לטייפקאסט שלהן וליחסים ביניהן. שישה חברים בניו יורק שמתמודדים באמת עם אינסוף אתגרים, להוציא את עניין הפרנסה והכסף.

"חברים" יוצאת לדרך. בלי שינויים משמעותיים

כבר מהפרק הראשון אפיון הדמויות מובהק: צ'נדלר הוא לוזר (בסצנה הראשונה הוא חולם שאמא שלו התקשרה אליו מאיבר המין שלו). רייצ'ל היא בת עשירים מפונקת ואנוכית, והרומן בינה לבין רוס נזרע כבר בפרק הראשון. הפרברסיה של פיבי מאוד מפורשת, למרות שהיא עדיין מנומקת על ידי סוג של רוחניות ניו אייג'ית. מוניקה היא אובססיב-קומפולסיב. קרול עזבה את רוס לטובת סוזן הלסבית כבר בפרק הפותח - בשני היא כבר בהריון. ג'ואי עדיין לא טיפש מאוד ולא איטלקי מאוד, אבל הוא בהחלט נושא משהו משניהם. הטלפונים האלחוטיים השתרעו על שטחה של ראש העין. Ugly Naked Guy, אגב, עושה הופעת בכורה כבר בפרק השני.

"חברים" היא תולדה של נוסחה, והיא לא מתביישת בזה. היא בושלה כל כך טוב ברמת הפיתוח, שלא היתה זקוקה לזמן בישול אצל הצופים, וזכתה להצלחה מהרגע הראשון (גם השיבוץ הנוח לא הזיק). בצפייה חוזרת, הפרקים הראשונים בהחלט מחזיקים, בעיקר בזכות העובדה שכל פאנץ' לוטש והושחז לדרגת שלמות. בניגוד לסדרות בהן האופן בו הדמויות נושאות את הטקסטים שלהן מצחיק לא פעם יותר מהטקסטים עצמם, לשחקנים של "חברים" היו כבר מהרגע הראשון דיאלוגים מעולים להישען עליהם, ואולי זאת הסיבה שהדמויות אמנם התעדנו והפכו מדויקות וזורמות עם הזמן, אבל לא השתנו בצורה משמעותית.

במשפט אחד: לפעמים עדיף סיטקום קלאסי שעדיין מחזיק בשידורים החוזרים, על שלל קומדיות-הכרישים המתקדמות ששוחות מסביבו.

עקרות בית נואשות

"עקרות בית נואשות" היא הסדרה החדשה ביותר מבין אלה שיש להן הכבוד להופיע ברשימה זו. היא עלתה ב-ABC לפני שמונה שנים, נשארה שם שמונה עונות, עם קווי עלילה מופרכים יותר ופחות, עד שירדה ממש הרגע, עם פרק סיום שאין ממנו דרך חזרה. קפצה את הכריש? לא נכחיש זאת.

למרות שלרוב הקצנת קווי אופי של דמויות היא משהו שהכותבים גדלים לתוכו ככל שהסדרה מתפתחת, ברי ואן דה קאמפ למשל (מרשיה קרוס) פותחת את הסדרה כמטורפת עם קבלות. אמנם הסדרה עשתה לה שירות טוב בהשכחת קימברלי המטורפת מ"מלרוז פלייס", אבל הפרק הראשון בהחלט ממקם אותה לא רחוק משם, עם קצת יותר עומק וקצת פחות דרמה.

"עקרות בית נואשות" - הפתיחה. זיכרון מתוק

גבריאל סוליס היא עדיין אשה עשירה, רצינית ולא מאושרת, שרק בהמשך תמריא ותהפוך לאשה קלת הדעת והאנוכית שלמדנו לאהוב. כרגע היא עדיין קצת כבדה, וקרלוס בעלה הוא בהחלט משהו שמעמד הביניים היה מקים לכבודו אוהל בשדרה.

הפרק הראשון מניח את הפסים שעליהן תדהר בהמשך טלנובלת המתח של מארק צ'רי, הומוסקסואל מוצהר. הוא מלא במחוות ענק - מרי אליס-יאנג מתאבדת, לינט נכנסת לבריכה עם בגדים ונעליים במהלך טקס האשכבה כדי להוציא את הילדים שלה משם, גבריאל מכסחת את הדשא בשמלת ערב כדי לחפות על המאהב הגנן שלה, הבית של אידי נשרף (כנראה שצ'רי לא חיבב אותה כבר אז) - וכל זה רק בפרק הראשון.

לא מעט ביקורות שנכתבו על הסדרה החזיקו בדעה שהעונה הראשונה היתה הטובה מכולן, ושהסדרה התדרדרה והשתפרה חליפות במהלך חייה (לרוב ביחס ישר למידת מעורבותו של צ'רי בעסק), אבל לא הצליחה לחזור על ההישג ההתחלתי. ובאמת, הפרקים הראשונים מזקקים את הרעיון של דרמה שמשתמשת בטכניקות של אופרת סבון ובמסתוריות של סדרת מתח, כדי לספר סיפור מרגש על חברות ומשפחה.

במשפט אחד: yeeeessssss, לפעמים צריך לדעת מתי להיפרד מחבר קרוב, כדי לשמור על החברות הזאת כזיכרון רחוק ומתוק.

סקס והעיר הגדולה

"סקס והעיר הגדולה" עלתה ברשת הכבלים HBO לפני 14 שנה, ויחד עם סדרות אחרות ("אוז", "The Chris Rock Show") שעלו לפניה, סימנה את תקופת הלבלוב והפריחה של הערוץ והמוטו (it's not TV, it's HBO). היא היתה כל מה ששיקי וכל מה שקולי וכל מה שניו יורקרס וואנאביז יכלו לשאוף אליו, או לשאוף אותו, בניסיון להישאר מעודכנים. "סקס והעיר" הפכה לקונצנזוס, מהלך שהכניס את HBO ללא מעט בתים בארצות הברית. היא שרדה שש עונות, והביאה לעולם גם שני סרטים, שלא בדיוק מצדיקים את הפילם עליו צולמו.

"סקס והעיר" נחשבה בזמנו למאוד נועזת, עדכנית ופורצת דרך, ונהוג לקשר אותה עם תפיסת עולם פמיניסטית בה נשים אינטליגנטיות מדסקסות את חייהן העצמאיים - בעיקר בזכות הגסויות של סמנתה. אבל הפרקים הראשונים נשמעים יותר כאילו מישהו המחיז את מגזין הנשים הראשון שהיה בסביבה.

נעים להכיר: "סקס והעיר"

הפרק הראשון נפתח במעשיה על עיתונאית אנגליה המגיעה לארצות הברית, פוגשת בחור ומתאהבת בו, אבל הוא מנפנף אותה למרות שהזמין אותה לארוחה עם ההורים. משם והלאה "סקס והעיר" נשמעת כמו "אוי אוי אוי, כמה קשה, צריך לעבוד בעיר הזאת כדי למצוא גבר שירצה להתחתן, כי בלי חתונה מה אנחנו שוות".

ג'סיקה פרקר, היא קארי בראדשו, מופיעה בפרק הראשון ג'ינג'ית מאוד ומתולתלת מאוד, אבל בפרק השני היא כבר בלונדינית למשעי, עם שיער קצת יותר חלק (בכל זאת, הפרק עוסק בחיבתם הבזויה של גברים לדוגמניות, אם כי יש משהו צורם באופן בו הדוגמנית/שחקנית פרקר מקוננת על החיים הקלים של נשים יפות). בפרק הראשון קארי מנהלת דיאלוג בלתי פוסק עם המצלמה, עוד הרגל מגונה שנקטע באיבו בפרק השני. מיסטר ביג ובלוריתו המתנפנפת, אגב, צצים כבר באמצע הפרק הראשון. בסופו כבר קוראים לו מיסטר ביג (עדיין לא ברור למה) והוא השרמנט המזעזע ביותר בתולדות הטלוויזיה, שברור שלא היה שורד היום ולו פרק אחד.

נאמנה לתחפושתה הפמיניסטית, "סקס והעיר" המשיכה לדבר על חיי הזוהר בניו יורק כמעין פנטזיה אוורירית, למקם במרכז הסדרה רומנים רומנטיים בשקל, גיבורותיה נכספות לזוגיות כלשהי ותולות בה את הערכתן העצמית. באופן מוזר זה לא פגע בהנאה מהסדרה, שלמרות הכל, גם בפרקים הראשונים שלה הצליחה לייצר דיאלוגים חדים, אמירות אופנתיות והרבה פאן.

במשפט אחד: לפעמים מספיק להגיד וג'יינה כדי להיחשב נועז. לפעמים לא.

נשואים פלוס

"Married with Children" עלתה ברשת FOX האמריקנית לפני 25 שנה (!), ולזכותה ייאמר שמהרגע הראשון היא העניקה עומק למושג שיווצר רק 20 שנה אחר כך - "לַפָּנים". הכל בחוץ.

משפחת ה"אנטי-קוסבי" די חנכה את ז'אנר המשפחות הלא מתפקדות שמעזות לעשות את הדבר הכי בלתי הולם בקשר לאי התפקוד שלהן - להשתמש בו כדי להצחיק אותנו. והם לא בחלו בכלום: מהפרק הראשון, הבאנדיז עפו על כל רמיזה גסה או וולגרית שיכלו להניח עליה יד, ובעיקר חגגו את העליבות שלנו כמו שהיא, מה שעיצבן לא מעט אנשים בארצות הברית השמרנית של סוף האייטיז.

"נשואים פלוס", הפיילוט. נבחרת ארצ'י באנקרים

הפרקים הראשונים מנחיתים אותנו לעין הסערה, ומתווים את סימני ההיכר שהופכים בהמשך לקאלט. פגי באנדי בלי הפאה, או עם פאה הרבה יותר מתונה, מיד להוטה לסקס - ונאלצת להסתפק בבונבונים על הספה. אל באנדי אומלל, ידו תחובה במפשעה, במצוד האינסופי אחרי מזון שמעולם לא הצליח לחצות את סף הדלת. כנ"ל המיץ. באד עדיין קלישאה של פרחח, אבל קלי כבר

מניחה את היסודות לפרחה האלמותית שתגיע אחר כך, ומפנה את המרץ הבלונדיני שלה לזכרים באשר הם. פגי ממליצה לאל לגלח את הגב. אשה שמנה נכנסת לחנות הנעליים כבר בפרק הראשון.

אם דמויות בסדרות קומיות מתגבשות לאיטן, אין ספק שאלה שהביאה "נשואים פלוס" היו מובחנות כבר מהרגע הראשון - משפחה שלמה שמורכבת מארצ'י באנקרים. המשחק של קייטי סיגל כפגי לא השתנה עד סוף הסדרה, היא החליקה אל הדמות מהרגע הראשון. אד אוניל כאל באנדי התפתח - כלומר הלך והתייאש מחייו - ביחד עם הדמות שלו, אבל כבר מהפרק הראשון ברור שלא באנו לפה כדי לזקור את הזרת בשעת התה. הפאנצ'ים בהחלט יוצרים קו ברור של ההומור בסדרה. לא יכולים לסבול את החום? צאו מהמטבח, במילא אין שם מה לאכול.

במשפט אחד: הלוואי והגרסה הישראלית היתה מצחיקה היום כמו המקורית שחוגגת חצי יובל.