רוברט סטורואה: "אמנות תמיד הפחידה ממשלות"
הבמאי הגיאורגי האגדי סטורואה, פוטר מהתיאטרון אותו ניהל חצי יובל. "ההצגות שלי דיברו על מאבק האדם לחופש ועל סבלו של העם. פיטרו אותי כי רצו להשתיק אותי", הוא מספר בראיון מיוחד ל-ynet לכבוד הפקה שייקספירית שלו שתתארח בתיאטרון גשר
זה היה לפני כשנה. פוסט לקוני שפרסם הבמאי הגיאורגי האגדי, רוברט סטורואה, בעמוד הפייסבוק שלו, טלטל את אמות הסיפים של עולם התיאטרון. "פוטרתי", כתב המאסטרו וסיכם במילה 50 שנה כבמאי הבית ומנהלו האמנותי של תיאטרון "רוּסְטַאבֶלי" בטביליסי.
שעות ספורות לאחר מכן, פירסם משרד התרבות הגיאורגי הודעה לעיתונות ובה נטען כי הבמאי פוטר בשל הצהרות פומביות שמעידות על קסנופוביה. הדרגים הפוליטיים הבכירים בגיאורגיה לא אהבו, לשון המעטה, את התבטאויותיו של סטורואה בנוגע לנשיא מיכאיל סאקאשווילי. חודש וחצי לפני פיטוריו, צוטט בראיון עיתונאי נטול כל רמז לתקינות פוליטית, כמי שתהה כיצד יכול נשיא ממוצא ארמני לשרת נאמנה את האינטרסים של גיאורגיה.
בממשלת גיאורגיה ביקשו את ראשו. "אם בדמוקרטיה מערבית, דמות ציבורית שעומדת בראש מוסד מסובסד ומקבלת משכורת באדיבות משלם המסים היתה אומרת דברים דומים, אין סיכוי שהיתה נשארת בתפקידה", צוטטו בכירים בעיתונות המקומית. "דמיינו שמנהלו האמנותי של התיאטרון הלאומי בבריטניה, היה אומר בפרהסיה שאסור לסמוך על ראש הממשלה הבריטי כיוון שסבתו יהודיה".
אחרים תהו מדוע לקח לממשלת גיאורגיה חודש וחצי להגיב. "כיוון שמעולם לא הסתיר את דעותיו האופוזיציוניות כלפי הממשל הנוכחי, פיטוריו עלולים להתפרש כסגירת חשבונות פוליטית שרק נאחזה באמירותיו הקיצוניות כתירוץ", טענו יוצרים ואמנים מקומיים.
הדילמה של האינטיליגנטים
מערכת היחסים בין ההנהגה הנוכחית בגיאורגיה לבין השכבה שהוגדרה בתקופה הסובייטית "מעמד האינטליגנציה" טעונה ומורכבת. עם עלייתם לשלטון של סאקאשווילי ומעגל הרפורמטורים הצעירים שמקיף אותו, דור האינטלקטואלים הישן הולך ומאבד את מקומו כהנהגה רוחנית. השיח הפוליטי-חברתי הפוך למלחמת חורמה תרבותית, והסערה סביב סאגת-סטורואה היוותה ועוד מהווה, שלב משמעותי בהסלמה בין הצדדים.
"חיפשו תירוץ לפטר אותי ונאחזו במשפט שנאמר כלאחר יד", אומר סטורואה בראיון ל-ynet שנערך שבוע לפני שיציג בתיאטרון גשר ביפו את "הסערה" מאת שייקספיר (29-31 במאי במסגרת פסטיבל גשר בינלאומי). סטורואה אינו מכחיש את רוח הדברים שיוחסו לו, אך לטענתו כותרות העיתונים, החריפו והקצינו את דעותיו. "חשבתי ללכת כבר מזמן", הוא אומר, "המסורת בתיאטרון שלנו, היא ממילא כזו שבועטת את מנהליו האמנותיים החוצה". אחת הדוגמאות הבולטות, לדבריו, היתה הוצאתו להורג של הבמאי הגרוזיני, אלכסנדר אחמטלה, שסומן על ידי הממשל הסובייטי ב-1937 כאויב העם. "אני שמח שהממשלה גירשה אותי ולא השחקנים", מתנחם סטורואה.
אתה מדבר על גירוש מטעמים פוליטיים. זו צנזורה עקיפה?
"אמנות תמיד הפחידה ממשלות. הם רוצים לשמור על מעמדם וכוחם לא למען העם או המדינה, אלא לתועלתם האישית -ומשתמשים בכל האמצעים שעומדים ברשותם כדי לנטרל כל מי שנתפש כגורם מפריע. זו לא תופעת ייחודית לגיאורגיה, זה נגע כלל עולמי".
למה אמנות, אמנים ויצירה נתפשים היום ובהיסטוריה, לדעתך, כאיום על השלטון?
"כי אנחנו חשים את התנודות והזרמים, ומבטאים את המתרחש דרך האמנות שלנו באופן ישיר או עקיף. גם בתקופה הרומית, קיסרים היו שולחים משוררים לגלות מרוחקת כדי שהקול האופוזיציוני לא יישמע".
תיאטרון במקום טלוויזיה
מה שיש לו לומר על האנושות והחברה בה הוא חי, נאמר חזק וברור בעבודותיו. "גם אם לא הייתי רוצה, יוצא שהיצירה שלי במהותה ביקורתית", הוא אומר, "בברית המועצות האמת נאמרה ברמיזות ואנשים הגיעו בהמוניהם לאולמות. אז, התיאטרון היה תחליף לעיתונים ולטלוויזיה. תיאטרון מהסוג הזה הפסיק להתקיים".
"אני לא יכול לשכוח את הדם שנשפך בתיאטרון ב-1937 במסגרת מסע הטיהור הגדול שסטאלין הנהיג נגד האליטות. זו הסיבה שהתיאטרון שלי מדבר בשפה שאינה ישירה, ליניארית או פלקטית. התיאטרון שלי הוא היחיד בגיאורגיה שנוגע באמת ומדבר על מאבק האדם לחופש, על סבלו של העם, על מה שמפריע וכואב. פיטרו אותי כי רצו להשתיק אותי. עשו את זה גם בטלוויזיה עם שני הערוצים העצמאיים היחידים שביקשו לנהל דיון אמיתי על המצב".
עבודותיך עוסקות לא מעט בעולמות דקדנטיים, בכוח הרסני ובאבדן המוסר והערכים.
"אני בא ממשפחה של בולשביקים אורתודוקסים. זה אומר משהו. סבי שלא הכרתי, היה זה שהמליץ על קבלתו של יוזף סטאלין למפלגה הקומוניסטית. אחר כך כמובן שחיסלו אותו. אני מניח שזה בגנים. את כל ההצגות שלי אפשר לראות כדיאלוג בין האדם לשלטון, בין הנפש החופשית לבין כוחות מדכאים. גם במיתולוגיה היוונית כתבו על ניסיונו של האדם הפשוט לשמור על צלם אנוש מול כוחות שגדולים ממנו. בתקופות הכי קשות שידענו בעידן הסובייטי, ההצגות שלי עסקו בזה".
כעת הוא מביט בעצב על המתרחש בתיאטרון הלאומי שניהל שנים כה רבות. "הם מארחים קונצרטים של להקות רוק ומחזות זמר פופולרים. הם שינו את התקנון וכעת אפשר להשכיר את האולם לכל המרבה במחיר גם אם מדובר בחתונות", הוא אומר, "כשהם גמרו איתי, הם השמידו את הזרם האופוזיציוני המרדני של התיאטרון".
גם בביקורו הקודם בישראל ב-2007, הציג מחזה מאת שייקספיר. אז היה זה "המלך ליר" בהשתתפות שחקני תיאטרון הקאמרי. הפעם, הוא מגיע עם קבוצת התיאטרון הגיאורגית Et Cetera איתה עבד בשנה האחרונה. שייקספיר, יש אומרים, זורם לו בדם והוא חוזר אליו שוב ושוב. "אינני יכול להסביר את האהבה המאגית הזו", אומר סטורואה, "העולם ששייקספיר יצר עדיין לא מפוענח או מובן לי עד תום. זה מה שמושך אותי אליו. יש לטקסטים שלו כוח מגנטי. לפעמים אני חושב: 'לעזאזל איתו'. אבל אז אני מוצא את עצמי חוזר אליו".
מתייחס למחזה בנימוס
אין לו בעיה לחתוך או להכניס שינויים בטקסטים של שייקספיר. הוא עשה את זה עם ליר. הוא עושה את זה גם כעת בהצגה "הסערה" שתוצג בישראל. "בתקופתו של שייקספיר לא היו זכויות יוצרים ומו"לים היו רושמים תוך כדי הצגה את הטקסט ומדפיסים אותו. זו הסיבה שיש הבדלים אדירים בין ההוצאות השונות", הוא אומר."היום הבמאים יותר אמיצים וחוצפנים. יש הפקות שהטקסט שונה עד כדי כך, שהן גורמות להצגות שלי להחוויר. אני מתייחס למחזה בנימוס".
ההפקה של "המלט" שביים בתיאטרון הלאומי בלונדון נכללה ברשימת עשר ההפקות השייקספיריות הטובות בכל הזמנים. סטורואה עצמו נחשב כאחד הפרשנים המרתקים ליצירותיו של הגאון מסטרטפורד אך יצירותיו, שמתרחקות מריאליזם, מעוררות לעתים גם התנגדות. ההפקה הישראלית שביים בקאמרי, נחלה כישלון חרוץ בקרב הקהל והמבקרים. "אני יודע שהיו שחשבו שהקונספציה מוזרה, אבל זו הצגה יקרה ללבי", הוא אומר, "כישלונה אינו רק באשמתי. גם לשחקנים היה בזה חלק. המעבר לעולם המטפורי והגרוטסקי של שייקספיר היה להם קשה. השחקנים הישראלים מאוד תיאטראליים מטיבם, אבל תחושתי שמנצלים את יכולותיהם בעיקר לתיאטרון המסחרי, היומיומי והריאליסטי".
מה אתה מחפש בשחקנים?
"חשוב לי להכיר אותם וזו אחת הסיבות שלדעתי 'המלך ליר' נכשל בישראל. לא הכרתי אותם היטב ולכן היה לי קשה להוציא מהם את המהות. ברור שעם שחקנים שעבדתי איתם במשך שנים, קל להגיע למקומות שאליהם אני מכוון אותם. השחקנים בישראל שאבו מניסיונם - שאותו אינני מכיר. שחקנים נוטים ללכת אל המוכר, אבל החכמה היא לגלות תכונות שלא חלמנו או ציפינו שקיימים בנו. קסם התיאטרון מצוי בגורם ההפתעה".
חדר החזרות הוא מעבדת ניסוי או שהדרך ברורה לך מתחילתה ועד סופה?
"למדתי אצל טומאנישווילי, מורה נפלא שדיוקנו היה תלוי משך שנים בחדר של יבגני אריה. טומאנישווילי לימד אותנו שבמאי חייב לבוא לחדר חזרות מוכן. כשהתחלתי לביים, הבנתי די מהר ששחקנים הם יצורים חיים עם רעיונות משלהם. חזרתי אליו ושאלתי מה לעשות. הוא ענה: 'שכח מכל מה שלימדתי אותך'".
הזכרת את יבגני אריה. איך הכרתם?
"שמעתי עליו רבות במוסקבה ויצא שהוזמנתי לביים בישראל כשהוא והשחקנים שלו רק הגיעו. הם עוד לא הציגו. באתי לראות אותם בחזרות והם נראו אבודים כמו יתומים. מנהל התיאטרון, אורי לוי, הציע לי לביים. אמרתי לו: 'אתם לא זקוקים לי כשיש לכם כזה במאי'. מול עינינו בעבודת נמלים סיזיפית, אריה יצר יש מאין. הוא הקים תיאטרון מצוין ששמו הולך לפניו".
העולמות שהוא יוצר אוטונומיים כמו פלנטות שמשייטות במערכת השמש. ריאליזם, הוא מודה, פחות מעניין אותו. "החיים שלנו הם מופע תיאטראלי בפני עצמו. למה שאנשים ירצו לראות בתיאטרון סיפורים מהחיים? באופן כללי אני נוטה יותר להשקפת עולם רגשית. החיים, הרי, כל כך בלתי נתפשים מבחינה אינטלקטואלית, ולכן מה שחשוב לי בתיאטרון הוא המבט הרחב שיצירה מטפורית-פואטית יכולה לבטא".
לישראל לא חשש לבוא. "ביקרתי פה מספר פעמים ותמיד הרגשתי בנוח", הוא אומר ומתייחס גם לתנועות שקוראות להחרים את ישראל: "חרם תרבותי לא יפתור דבר. גם אם אינני מסכים עם המדיניות הפוליטית הישראלית, למה להעניש את האמנים והיוצרים הישראליים בחטאי השלטון?".
אחרי שנים בתיאטרון ממוסד, אתה עובד עם אנסמבל חדש של שחקנים. זה מעבר דרסטי.
"יש להם מה לומר. תיאטרון Et Cetera אולי צעיר, אבל כבר החל לצבור תאוצה.
הם בשלב של חיפוש וסלילת דרך, ואני שמח לסייע בגיבוש זהות של תיאטרון אמיתי. נדודים מעולם לא הפריעו לי, להיפך. מטבעי אני צועני. כשאני נשאר יותר מדי זמן במקום אחד, אני משתעמם".
עכשיו כשאתה חופשי, יש סיכוי שתביים בתיאטרון "גשר" ולא רק תתארח?
"אני לא יודע. לא נשאר לי הרבה זמן לחיות. הראש מזדקן, המוח מתעייף. אני מאד אוהב לדבר על המוות. לאחרונה, אגב, אני חושב הרבה על הלוויה שלי. העליתי במשקל ואני תוהה איך החברים שלי יסחבו את ארון הקבורה. הייתי לא מזמן בלוויה של אישה גדולת ממדים. זה היה יום חם ולמרות זאת, ארבעה בחורים התנדבו לסחוב את הארון. כך נולד השיר: 'תמיד יִימַצְאוּ ארבעה אנשים שיסחבו את הארון שלך'. אחרי כמה דקות ארבעה בחורים אחרים ביקשו להחליף אותם וכך נולד השיר: 'תמיד יימצאו ארבעה אנשים שבשמחה יסחבו את הארון שלך'".
אתה מתגרה במוות.
"בואי נאמר שאני מתבדח איתו".
