"אני רוצה עכשיו!"; איך לגמול ילד מפינוק

הם נולדים חסרי אונים כשהאחריות לשלומם מוטלת עלינו. הם תלותיים לחלוטין, לא יודעים דבר על העולם שלתוכו נולדו. אנחנו אחראים לספק תנאים נאותים להתפתחותם: אהבה, חום, היגיינה, מזון ועוד. אנחנו נקבע מי תהיה המטפלת שלהם, באיזה גן ילדים הם ילמדו, מתי ילכו לג'ימבורי, באיזו שעה ילכו לישון, מה כן ומה לא יראו בטלוויזיה ועם מי יפגשו אחר הצהריים. יחלפו שמונה עשרה שנים, והם יצאו לחייהם הבוגרים. החזון ההורי שלנו, הוא לטפח אותם כאחראים, עצמאים ובעלי תחושת ערך טובה. עתה נותר לבחור דרכי חינוך, אשר מקדמות אותנו אל עבר המטרה.

כולם מסכימים שזה מומלץ מאוד להביע את אהבתנו. תקשורת, חיבוק, נשיקה, חום, קשר טוב – כל אלה חיוניים להתפתחות הילד. חשוב להבין שכאשר אנחנו אומרים "פינוק" כדרך חינוך - אין הכוונה להבעת אהבה.

הכתבות הקודמות בסדרה:

"אני סתם לוזר": איך לגרום לילד להאמין בעצמו

איך לגדל ילדים עם דימוי עצמי גבוה? 7 עצות

"אני סופרת עד 3"; איך להפסיק את מאבקי הכוח?

בלי "איך היה בגן?": הדרך לתקשורת אמיתית עם הילד

הסימנים שאומרים: הילד זקוק ליותר תשומת לב

מהו, אם כן, פינוק? הכוונה היא לדרך חינוך, בה ההורה מציב את הילד במרכז העולם: אנחנו כאן כדי למלא את כל משאלותיך ולכן נעשה בשבילך הכול, ומיד! הורים מפנקים לא מאפשרים לילד לדחות סיפוק, לחוות תסכול, כשלון או מחיר של ההתנהגות שלו. אדלר מתאר מה קורה לילד המפונק. לדבריו ילד כזה "יפתח נטייה לעצב לעצמו צורת חיים טפילית ויצפה לקבל הכל מן האחרים. ילד כזה ישתדל להגיע תמיד למרכז העניינים ולרתום כל אחד לשירותו, יפתח נטיות אגואיסטיות, ירגיש עצמו זכאי לרדות בסובבים אותו, לזכות בפינוק מצידם, שתמיד יקבל ולא ייתן דבר בתמורה. די בכך שהרגלים אלה נמשכים שנתיים-שלוש, כדי לדכא את פיתוח הרגש החברתי והנטייה לשיתוף פעולה".

ההורה המפנק רוצה שהילד יהיה מאושר. הפרדוקס: ככל שמפנקים את הילד יותר במקום להיות יותר מאושר - הוא יותר אומלל. כשיוצרים עבורו תנאי "אני חייב להיות כל הזמן במרכז העולם" אז הוא עובד קשה כדי להביע אי שביעות רצון – ולשמור על מרכזיותו. למה? כי ברגע שיביע שביעות רצון ייתכן ויתפנו הוריו להתפעל ממשהו אחר או ממישהו אחר. לדידו, הדרך הטובה ביותר לשמור על מרכזיות היא להביע חוסר שביעות רצון, אשר גוררת מיד מנות גדושות של פיצויים והתייחסות.

פינוק: צורך של ההורה - לא של הילד

חשוב לציין, כי בעצם טיפוח המחשבה שהילד הוא מרכז העולם הוריו מטעים אותו: לא כל החיים הוא יהיה עבור כולם מרכז העולם. בנוסף אדגיש כי פינוק הוא צורך של ההורה – לא של הילד.

מדוע זה קורה? אצל חלק מאיתנו הסיבה היא שגדלנו במשפחות בהן עונשים היוו חלק בלתי נפרד ממערכת היחסים. אם החוויה בבית ההורים הייתה של אווירה נוקשה, רבת חוקים ועונשים, יכולה להבשיל בליבו של האדם החלטה: אני אגדל את ילדי ללא חוקים ואתן להם "הכול". המטרה היא כמובן טובה: להיטיב עם הילד, להעניק לו, לגדל אותו בחוויה של שפע, לעטוף אותו, כך שלעולם לא יחסר לו דבר. התבוננות מעמיקה יותר מבהירה, כי למעשה, ההורה מנסה לפצות את עצמו. הילד אינו זקוק לפינוק, אלא להורה אשר נותן מענה לצרכים שלו (ולא פיצוי על חסכים של ההורה). מניעת תסכול מהילד אינה מכינה אותו לחיים!

הורה שבוחר בדרכי חינוך שהן "ההיפך" ממה שחווה בבית הוריו – מצמצם את דרגות החופש שלו. במקום לבחון מה אהב בבית הוריו והוא רוצה לשמר, ומה היה לו פחות נעים והוא רוצה לשנות – הוא בוחר לעשות ההיפך, ומוותר על אינספור אפשרויות הנמצאות על קו הרצף שבין חוויות ילדותו (אותן הוא אינו רוצה לשחזר עם ילדיו) לבין החוויה ההפוכה, אותה הוא רוצה להעניק לילדיו.

הורים אחרים מפנקים את ילדיהם כי הם עצמם מפונקים: יותר קל להגיד לילד "כן" מאשר להכיל תסכול שלו. במקום למלא תפקיד הורי ("לא אוכלים היום עוד ממתק") הם אומרים : "נו טוב, קח" – כדי להימנע מהתמודדות עם ילד לא מרוצה.

לקבל הכל - עכשיו

שון הוא ילד מפונק: כל ערב הוריו מרדימים אותו במיטה שלהם (זה יותר נעים לו) ואחר כך מעבירים אותו למיטתו. אם הוא מתעורר – הוא נשאר לישון במיטת ההורים, כדי שיהיה לו נעים וטוב. בגיל ארבע הוריו מאכילים אותו (הוא צופה בטלוויזיה, למה להפריע לו?) ומלבישים אותו (שוב, הוא צופה בטלוויזיה...).

אדלר כותב כי "קווי האופי אינם תכונות מולדות, אלא מבטאים קשרים שנבנו בסגנון החיים. הם מייצגים את המוצרים בעבודת היצירה של הילד. הילד המפונק מבטא את עצמו במידה רבה יותר מהממוצע ומפתח קו אופי אגואיסטי, קנאי, כאילו חי בארץ עוינת. הוא רגיש יתר על המידה, חסר סבלנות, נוטה לייאוש, להתפרצויות רגשיות ולחמדנות. לא תמיד קל להכיר את האדם המפונק לפי התנהגותו במצבים נוחים לו. אך קל להכירו במצב שאינו נעים לו".

כדי להבהיר למה הכוונה שימו לב לדוגמה הבאה, שעשויה להיות מוכרת להורים רבים. שון בן הארבע ירד עם אמא לרכב על אופניים. "שון, בעוד רבע שעה נסגרת המכולת. בוא, נקנה קוטג'", אמא אומרת לו. שון לא מסכים – הוא רוצה לרכב על האופניים. אמא יודעת שהקוטג' נגמר וחוששת מאוד מתגובתו של שון כאשר יבקש קוטג' בארוחת הערב. היא מסבירה לו שלא הספיקה לערוך קניות היום ושאין קוטג' לארוחת הערב. לתדהמתה שון מתחיל לצרוח בקולי קולות: "אני רוצה קוטג'! ואני רוצה לרכב על האופניים עכשיו! אני לא הולך למכולת!".

שון חווה מצב שאינו נעים לו. עליו לדחות לכמה רגעים את הרכיבה על האופניים או לוותר על הקוטג' בארוחת הערב. אבל זה לא החוזה שלו עם הוריו. שון הרי אמור לקבל הכל, תמיד – אף פעם לא לדחות סיפוקים, לעולם לא להכיל תסכולים. השאלה, אם כן, היא לא רק מה עושים עכשיו, על יד המכולת. פינוק מחייב גמילה – וזהו תהליך מורכב.

אז איך גומלים מפינוק?

כאשר ההורים עצמם משוכנעים שיש לגמול מהפינוק - הם מנהלים עם הילד שיחה. בשיחה הם יבהירו כי דברים רבים עומדים להשתנות והשינויים הללו אינם נגד הילד – אלא לטובתו. אם ניקח את המקרה של שון השיחה תיראה כך:

לישון - רק במיטה שלך

אמא ואבא יסבירו לשון כי מעתה יירדם במיטתו. הוא ילד בוגר, ועליו להירדם במיטה שלו. ההורים יקלו עליו: יקראו סיפור, יאפשרו לו לשחק בשקט במיטה עד שהוא נרדם – אך לא ירדימו אותו במיטתם.

התמודדות עם תסכולים 

שון לא יודע שהוא מסוגל להתמודד עם תסכולים. עד כה בכל פעם שדרש ממתק - קיבל אותו. שון צריך ללמוד כי תסכולים מהווים חלק מהחיים – וכי הוא מסוגל להתמודד איתם. הדרך היחידה ללמוד זאת היא על ידי התמודדות מוצלחת עימם. אם ההורים החליטו שאוכלים ממתק אחד ביום – הנושא לא פתוח למשא ומתן. ההורים יכינו קופסה, אותה יוכל שון לקשט. הוא ידע שבכל יום מצפה לו ממתק אחד בקופסה. הוא יחליט מתי, במהלך היום, לאכול אותו.

הוא אכל את הממתק ורוצה אחד נוסף? במקום להיכנע ולהעביר את המסר "אתה לא יכול לדחות סיפוקים – הנה לך ממתק נוסף", נגלה הבנה, נחישות ועקביות: "היית רוצה לקבל ממתק נוסף. אתה יודע, שבכל יום יהיה לך ממתק אחד בקופסה. מחר יחכה לך ממתק בקופסה. היום אתה מוזמן לאכול פרי".

זכותו להביע מורת רוח. זכותו לבכות. אנחנו הסברנו פעם אחת ועכשיו נחזק אותו: נחבק ונגיד - שון, אנחנו סומכים עליך שתתגבר.

"אדם מתנהג כאילו הוא יכול לסמוך על פירוש מסויים של חיים, כאילו פעל על פי קביעה – אני כזה והעולם כזה וכך אנחנו מסתדרים יחד", כתב אדלר. הוריו של שון עזרו לו לגבש את תפישת העולם השגויה, לפיה הוא מרכז העולם. עתה, עליהם לסייע לו לעבור מתפישת עולם של "מגיע לי" (ואני פטור מהתחשבות בחוקים ובגבולות) לתפישת עולם המושתתת על שוויון, התחשבות בזולת, קבלה ונתינה.

החופש לבחור הוא לעולם בתוך מסגרת של מציאות נתונה, שיש בה חוקים וגבולות. ילד מפונק אינו עצמאי (עושים עבורו דברים, עד למצב של יצירת תלות – הוא באמת מאמין שאינו יכול להתלבש, ובוודאי לא לדחות סיפוק), אינו אחראי (לא לוקח בחשבון כללים, כמו אכילת ממתק אחד ביום – אלא דורש עוד ועוד – ומקבל, לא מגיע לגן בזמן – כי "בא לו" לראות עוד קצת טלוויזיה) ולא מפתח תחושת ערך טובה (הוא "עובד" בהפגנת אי שביעות רצון, כדי שאתם תמשיכו "לעבוד").

רוצים לגדל ילד מאושר? אם הוא מפונק – עזרו לו להיגמל. בעזרת עידוד רב, עקביות ונחישות – תוכלו לשחרר אותו מהפינוק ולאפשר לו להרשות לעצמו להביע אושר.

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, מורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר