"איזה כוסית את, באמא שלי"

אני צועדת לידה, מוודאת שהיא נעה לצידי בשוק הדחוס, מנסה להימלט מהקולות ומהריחות ובתוך כך להגן עליה. היא מצידה מהלכת בראש זקוף, חצי ילדה-חצי נערה שהגיעה לשם די במקרה, בוהה בכול במין חצי פליאה-חצי בוז. אנחנו מטיילות בשוק בירושלים במסגרת סיור קבוצתי. הקבוצה התקדמה כבר מזמן ומשום מה שתינו נותרנו מאחור.

חבורת נערים עוברת מולנו, והם צוחקים ומדברים בקול. פתאום הם קולטים אותה, ואני רואה איך עיניהם ננעצות בה, ובמבטים חודרים הם סוקרים אותה באיטיות מכף רגל ועד ראש. אחד מהם מפטיר: "כוסית", ושורק לאות הדגשה. היא מביטה בהם, ספק חוששת ספק מוחמאת, והם הולכים ומתקרבים. אחד הנערים מחייך אליה, ואני נלחצת. "בואי כבר", אני אומרת, אוחזת בידה ומובילה אותה בין ההמון - הרחק מחבורת הנערים.

"ראית איך הם הסתכלו עלי?!", היא שואלת אותי.

"כן, ראיתי", אני עונה, מתלבטת האם עלי להוסיף משהו בעניין.

הטורים האחרונים של נירית צוק בערוץ הורים :

לרגל אחרי הילד בפייסבוק: זה בכלל עוזר?

סתם פאן? כשדור הריטלין פוגש את "האח הגדול"

הדלק יקר? אז תפסיקו להסיע את הילד לכל מקום

הייתם רוצים לראות את הבת שלכם בסרט כחול?

ילדתי, הכל מפחיד היום

גם אחרי שהטיול כבר הסתיים אני עדיין מוטרדת. אני מרגישה שאני צריכה לקיים איזושהי שיחה עם הילדה, מעין פרומו של "להיות אישה". אבל לא ברור לי מה אני בדיוק רוצה להגיד. אני מרגישה צורך להזהיר אותה מהמין הגברי, להסביר לה שלא כולם כאלה חמודים וטובי לב ולברר איתה עד כמה היא מעודכנת בגל החדשות האחרונות, שכוללות אינספור מקרי אונס ורציחות. אני מונה בראשי את כל הטיפים שאני רוצה לתת לה בחבילת ה"תשמרי על עצמך": אסור ללכת לבד במקומות חשוכים, אסור לנעוץ מבטים, לא לדבר עם זרים, ועוד ועוד. טיפים שנראים לי חיוניים לשמירה על ביטחונה.

ופתאום יש לי פלשבק עצבני לימי נעוריי, כשהייתי בדיוק בגילה: אני חוזרת הביתה לבד ממסיבה בחצות הלילה, כי חברה הבטיחה לי שתלווה אותי עד פתח הבית והתחרטה ברגע האחרון. אני מלאת פחד, רצה לבדי ברחוב החשוך. אני רצה ורצה והפחד הכי גדול שלי הוא שמישהו יחכה לי בחדר המדרגות. אני מתפללת בכל לבי שהכול יהיה בסדר, רצה מהר יותר, מגיעה לחדר המדרגות בצעדים זהירים, מדליקה את האור, מחזיקה בידי את המפתח ומנסה לעלות במדרגות כמה שיותר מהר. כשאני מגיעה לדלת הכניסה אני מנסה, באצבעות רועדות, להכניס את המפתח לחור המנעול. אני פותחת את הדלת וסוגרת אותה במהירות, נועלת אחריי. אני מציצה בעינית וקולטת שמישהו עולה במדרגות. הלב שלי פועם בחוזקה ואני מרגישה שניצלתי.

עד היום אני לא יודעת להגיד האם הפחדים הללו, שהיו מנת חלקי בילדות, נבעו מהמסרים והלחצים שהוריי הפרטיים העבירו אלי, או שהתקופה הזו סימלה את סוף עידן התמימות. ואולי שניהם גם יחד. אני זוכרת את התקופה בה הוריי שיננו בפני את ה"מדריך לנערה הצעירה" על פי תפיסתם, מדריך שכלל הרבה איסורים ואזהרות: הסבירו לי איך מתלבשים (חולצות בטן מחוץ לתחום); איך נזהרים (בלילה הולכים רק עם חברה, לא מסובבים ראש אחרי מי ששורק/צופר/קורא, לא יוצרים קשר עם זרים, ובטח ובטח לא מאמינים למי שאומר לך שהוא ראה אותך ויעשה ממך דוגמנית – בצירוף אזהרה שדבר כזה יכול לגרום לאבא התקף לב); הסבירו לי איך להיות יעילה יותר ולהכין את המפתחות לפני הכניסה לבית, לוודא מראש שאין אף אחד בחדר המדרגות.

הייתה להם רשימה בלתי נגמרת, ובכל פעם שהופיע איזשהו אירוע בחדשות (בתדירות נמוכה בהרבה מהיום) - גם הוא צורף לרשימה. מיותר לציין שההסברים הללו הפחידו אותי יותר מכל מה שאי פעם קרה במציאות. וכשאני חושבת על זה עכשיו אני בכלל לא מבינה איך שמרתי על שפיות מול כל אותם איומים. לפי הרשימה הכול מפחיד, מאוד מפחיד, ואין הנחות. האם זה מה שאני רוצה להעביר לבתי? אני לא בטוחה.

כמי שרוצה לחנך את בתי להיות אדם שלם עם עצמו, דעתן ומלא ביטחון עצמי, מרתיע אותי להוריש לה את רשימת הפחדים הזו. לכן לאחר מחשבה אני מחליטה, בניגוד למנהגי, להניח לעת עתה לתקרית בשוק ולא לעשות ממנה שום עניין. אני אגיב בזמן הנכון ובמקום הנכון, אני אומרת לעצמי בגאווה.

להיות אישה זו משימה בעייתית?

אבל ההחלטה מחזיקה מעמד בדיוק עד שאני צופה בחדשות, שמדווחות על האונס האחרון ועל נערה שנעדרת בצפון. פתאום מחלחל בי הפחד שאולי אני אדישה מדי. אז אני קוראת לילדה ומסבירה לה כמה כללים בסיסיים. אני מנסה לא להישמע היסטרית, אלא מעשית. אני משתדלת לא להעביר לה את החששות שלי,

אלא לצייד אותה בארגז כלים יעיל. אני גם מנסה להימנע בכל דרך מלתת לה את התחושה שלהפוך לאישה זו משימה רצינית ובעייתית (כפי שהעבירו לי), ולהסביר לה שיש בזה גם הרבה כיף. הילדה, בניגוד למנהגה, בהחלט מקשיבה, ולי נותר רק לקוות שהיא הפנימה את המסר.

יומיים לאחר מכן היא מגיעה הביתה מרוצה מעצמה, וכשאני מבררת את פשר העניין היא מספרת שהמציל בים ניסה להתחיל איתה.

"ומה עשית?", אני מבררת בחשש.

"כלום", היא עונה באדישות, "מה יש לי לעשות? הוא סתם זקן".

הכותבת היא מייסדת ומנהלת פורטל "עשר פלוס", מגזין אינטרנט חדש וייחודי שעוסק בגיל ההתבגרות