לא הכל שוקולד: הקשיים של ילד הסנדוויץ'

אחרי שהעמקנו בעולמו המורכב של הילד בכור, והבנו עם מה הוא צריך להתמודד בשביל לזכות בבכורה, אנו ממשיכים הלאה. היום אנו עומדים להכיר קצת יותר מקרוב את עולמו של הילד השני שלנו, שעם בואו של השלישי יהפוך להיות האמצעי, או בשם המוכר יותר "הסנדוויץ'".

אז כרגע יש לנו ילד אחד, מיוחד, מקסים ונהדר. שנה עוברת, ועוד שנה (ולפעמים אף יותר), ואנו מחליטים להרחיב את המשפחה. חייבים עוד ילד! ברור, לא? הילד שלנו צריך אח. או אחות. העיקר שלא יישאר לבד, "שיהיה לו עם מי לשחק", אנו אומרים לעצמנו. או לריב.

כתבות נוספות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

יש לה יום הולדת, אז למה היא בוכה?

בלי להוציא שקל: איך להכין את הילד לכיתה א' בבית

כך תדעו: האם הילד בשל לעלות לכיתה א'?

"לא בא לי!"; 10 כללים להתמודדות עם התקף זעם

והנה, במזל טוב מגיח לעולם עולל פעוט ומתוק. ילד שני מתווסף למשפחה. הפצפון הזה מגיע ותוך שניות ספורות, מבלי לאבד זמן, הוא סוקר את סביבתו ומשרטט לעצמו תמונת מצב עדכנית: אז מה יש לנו פה?

ובכן, שני מבוגרים, להלן ההורים, שזה נחמד וטוב, מאוד משמח ומרגיע. ו... אהה! מה זה כאן? עוד אחד מסוגי, שנמצא פה כבר לפני! שוד ושבר! מה עושים עם זה?

"מטריד מאוד", אומר לעצמו הילד השני. "זה אומר שכל מה שאני אעשה, כל מה שאני אשיג - ה"אזרח הוותיק" הזה כבר עשה לפני! המסקנה: אני חייב, אבל חייב למצוא לעצמי אפיונים כאלה שאין מצב שמישהו פה לא יראה, לא ישמע, והכי חשוב - לא יתפעל ממני!".

הילד הזה מבין, מהרגע הראשון ממש, שחיים משמעם התמודדות (הכל ברובד הלא-מודע, כמובן. לא להתבלבל...). בשונה מאחיו הבכור, שמרגע היוולדו חלש על כל המרחב ההורי באופן בלעדי ואקסקלוסיבי, הילד השני הוא על תקן של "מצטרף", ומתוך כך חייב לעשות לעצמו מקום. עכשיו ומיד.

ואכן, תוך זמן קצר ביותר אנחנו לא יכולים שלא לשים לב שהילד הזה הוא פשוט קסם של ילד. צ'ארמר מלידה, חיוך שובה לב ומתיקות שאפשר לארוז בבקבוקים ולשווק. חברותי, מצחיק, אמפטי, ידיים קטנטנות המחבקות אותנו, ההורים הנמסים, שפתיים דובדבן הלוחשות לנו בקול ענוג: "אני אוהב אותך". אנחנו פשוט לא יודעים את נפשנו.

שובב, מקסים - ועם היד על הדופק

הילד השני. שובב ופרוע, לעיתים לא ניתן לריסון ממש, אבל מי יכול עליו? מהר מאוד אנו מוצאים עצמנו שבויים לחלוטין בדבר הזה שמכניס לחיינו טעמים ומראות חדשים שלא הכרנו קודם לכן, מסונוורים ומאוהבים.

בכלל, אנחנו רגועים יותר בשלב הזה. הוא כבר לא חייב להיענות לציפיות ולפנטזיות שלנו, לא צריך להיות הילד הבוגר והעצמאי שיביא כבוד למשפחה. כזה יש לנו כבר. מפלס הלחץ והדרמה מתמתנים באופן ניכר. כבר לא נמהר לשטוף את המוצץ בכל פעם שהוא נופל ואפילו נרשה לאחרים לקחת אותו על הידיים! אז מה הפלא שדרגות החופש ואפשרויות הבחירה שלו להיות מה שהוא רוצה גדולות יותר?

מאותו מקום הישרדותי ולא מודע לא יעבור זמן רב והוא יזהה באחיו הבכור פוטנציאל בלתי נדלה לחיקוי, למידה והתפתחות. הוא ישא אליו עיניים מעריצות, יעקוב אחריו וילמד ממנו כל מה שרק ניתן, מה שיוביל לכך שהוא יהיה מצוי ב"עניינים של גדולים" כבר בגיל צעיר ויפתח יכולות חברתיות והישרדותיות מהר יותר מאחיו הגדול. הילד השני פשוט לא מבזבז את הזמן...

וכל אותה העת הוא יקפיד להשוות בקנאות: מה אני מקבל (מההורים ובכלל), ומה אחי הבוגר? ברור לו שהכל כאן מתחלק. השאלה רק איך, וחייבים לעמוד על המשמר.

הוא יכניס הביתה הרבה אקשן, גם בזכות מי שהוא וגם דרך האינטראקציה הבלתי פוסקת שתיווצר בינו לבין אחיו הבכור.

לתוך כל הסיפור הזה נכנסים עוד שני משתנים חשובים שכדאי להכיר ולקחת בחשבון: מין (מגדר) הילדים והפרש הגילאים.

לצורך העניין, אם הילד הראשון הוא בן וכך גם השני, הם ימצאו עצמם יושבים 'בול' על אותה משבצת. ההשוואה ביניהם תהיה בלתי נמנעת (מתי רועי התהפך בפעם הראשונה/ זחל/ התחיל לדבר, ומתי גיא?), מה שייצר צורך גדול יותר בנפרדות, ובהתאמה גם רמת התחרותיות תהיה גבוהה יותר. לעומת זאת כשמדובר בבן ובת, מלכתחילה יתקיימו שונות וייחוד ברורים בין השניים, מה שיתרום ליצירת סביבה אחאית רגועה יותר.

הפרש הגילאים משחק תפקיד חשוב לא פחות. באופן טבעי ככל שהוא קטן יותר – כך תגדל רמת החיכוך בין האחים ואיתה הקנאה והמריבות הבלתי נמנעות. אך אל ייאוש חברים, מכאן בדיוק יגיע גם הצד החיובי - רמת הקרבה ביניהם (כל עוד אנחנו לא נקלקל) תהיה גם היא גבוהה יותר.

אופס, הנה בא עוד ילד

הזמן עובר, הילד השני שלנו מפנים את תנאי השטח וכללי המשחק, מתמקם ביתר נינוחות במקומו. ואז, יום בהיר אחד - מה זה? תינוק חדש מצטרף למשפחה!

מעכשיו לכרגע, הילד השני שלנו הופך להיות מה שאנו מכנים "ילד סנדוויץ'". מעולם לא היה הכי גדול, נו, מילא. אבל עכשיו הוא גם לא הכי קטן! ילד אחד בין שניים.

התינוק החדש הופך באופן טבעי להיות האטרקציה החדשה של המשפחה והוא, כך נדמה לו, נדחק לפינה. מי הוא עכשיו? מה נותר לו?

אתם זוכרים שאצל הילד הזה הפנקס כל הזמן פתוח והיד רושמת? החשבון מבחינתו ברגע זה, חברים, עגום למדי. לא פעם הוא מרגיש בלתי נראה, בלתי מורגש. בוודאי אם מדובר (למשל), בבת שלישית אחרי שני בנים.

גם לנו, ההורים, לא פשוט להתמודד עם המצב החדש הזה. הבית מתמלא בילדים, כולם רוצים וצריכים אותנו, והאמצעי הזה לעיתים הולך גם לנו לאיבוד. מה עושים?

אז הנה, כמה דברים שיעזרו לכם להבין ולהתמודד טוב יותר:

1. איך אתם חשים ביחס למיקומו של האמצעי שלכם?

כמו שאנחנו כבר יודעים הדעות שלנו, התחושות שלנו, הן אלו הקובעות את ההתייחסות שלנו. אני פוגשת לא מעט הורים המרגישים שהאמצעי שלהם נורא מסכן וסובל. אם כך הם רואים אותו - איך הוא יראה את עצמו? אז כן, גם פה השינוי מתחיל מאיתנו. בדקו עם עצמכם מתוך מה אתם חווים אותו ככזה, ולעבודה! בואו נפצח בתהליך של שינוי.

2. השוואה (בלתי) נמנעת

הכי קל ומתבקש להשוות בין הילדים. אנו עושים זאת באופן טבעי ואוטומטי, גם במקומות אחרים בחיינו, וזה בהחלט עוזר לנו להבין טוב יותר את העולם בכלל ואת מה שעומד בפנינו בפרט. יחד עם זאת, חשוב להיות מודעים לכך ולקחת אחריות. לכל ילד יש זכות לקיום והתייחסות נפרדים. כל ילד הוא עולם. בואו נזכור לשמור, לטפח ולהאדיר את השונות והחד פעמיות של כל אחד מילדינו וננסה להתייחס לכל אחד מהם כאל שלם הקיים בזכות עצמו.

3. מצאו את הייחוד

גם במשפחה של עשרה ילדים לכל ילד יש ייחוד משלו. אז שלושה? ודאי וודאי! אתם מוזמנים לעצור רגע ולבדוק: במה כל אחד מהילדים שלכם טוב? מהם התחומים החזקים של כל אחד מהם? ושל האמצעי? אם אתם מתקשים (ואני מכירה את זה מקרוב), אתם יכולים לערוך סקר קצר אצל קרובי המשפחה, החברים, הגננת והמורה: איך הם רואים אותם? זה בהחלט עשוי לעזור לכם להרחיב את זווית הראיה ולצאת מה "קיבעון המחשבתי" שיש לכולנו, גם ביחס לילדים שלנו.

4. הקדישו לו זמן - רק שלו

בלי האח התינוק, בלי האח הבוגר. שימלא רק הוא את ה"פריים" שלכם, ללא כל הפרעה. הוא כל כך צריך את זה! לשם כך אפשר לנצל אחר צהריים בו הגדול אצל חבר או בחוג, לבקש עזרה מסבתא וסבא לשמור על הקטן לשעתיים ואפילו לקחת בייביסיטר במיוחד לשם כך. פעם בשבוע. זה לא נורא. הרווח העצום פה, עבורו ועבורכם, יפצה על הכל.

5. המעיטו בבדיחות על ה"סנדוויץ'"

זה לא כזה מצחיק, ובהחלט גם יכול לנדנד אם אנחנו לא שמים לב ונסחפים. גם אם אנחנו

מקפידים לומר שהוא השוקולד המתוק שלנו בין שתי פרוסות הלחם (מכירים? דחקה ידועה). כמה אפשר לשמוע את זה? ושימו לב למסר העובר כאן - הקיום של הילד האמצעי תחום ומותנה על ידי שתי פרוסות הלחם האלו משני צדיו. חשבתם על זה?

6. הטוב והרע דרים בכפיפה אחת

מכירים את המשפט הזה? אז נכון, לא קל להיות זה שהוא לא "הכי" משום כיוון - לא הכי גדול ולא הכי קטן. יחד עם זאת, אם תחשבו על זה לרגע יש לאמצעי שלנו גם כמה וכמה פלוסים: הוא כבר לא גדל לשני הורים בלתי מנוסים וחרדים כמו אחיו הגדול, הוא גם לא זה שמפנקים אותו יותר מדי ומשאירים אותו, לא פעם, בתפקיד הקטן זמן רב מדי. הוא אדון לעצמו וככזה הוא יכול להתפתח באופן עצמאי ומעז יותר. וזה קורה, כשאנחנו מצליחים להוות לו רוח גבית טובה.

7. מה שלא הורג - מחשל

נטשה אמר ואנחנו הפנמנו. אין מה לעשות. התחלה קשה, משימות מאתגרות, קשיים ומכשולים, יכולים בהחלט לשמש כמקפצה - אם רק נבחר. פה אנחנו, ההורים, יכולים לעשות את ההבדל. כל עוד נחזק את האמצעי שלנו, נאיר בפניו את היכולות המיוחדות שלו, נספק לו חוויות של הצלחה, נייחד זמן רק בשבילו, הוא יתמלא ויתחזק, יכיר יותר ויותר בעצמו ובכוחותיו וימריא. החיים הם יופי של חדר כושר.

הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת פורום הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן