אני צריך דוקטורט כדי להיות ברמן?

עוד יום מתחיל לו ואני תוהה לעצמי, לאיזה רחוב אלך הפעם. אבן גבירול, רוטשילד, שדרות חן? בכל אלה כבר הייתי. איך, איך! איך לעזאזל אפילו בר אחד לא מחפש ברמנים? אז עם אותה תחושת ייאוש אני קופץ לשכונה הבאה - פלורנטין.

מגיע לאזור וכמובן מחפש חנייה. אחרי כמה דקות של מארבים ומרמורים על אנשים שסתם יוצאים עם צרור מפתחות ביד והולכים במקביל לכביש, כאילו מחשבה אחת צצה בראשם: איך אני גורם לאידיוט הזה שנוסע לאט מאחוריי לחשוב שאני עומד לצאת מחנייה. פתאום אני מבחין בה, באותה מנורת רחוב שפשוט מזמינה אותי בחיבוק מואר להגיע לחנייה הפנויה שמתחתיה. מרגיש מיליון דולר.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

צעד בדרך לשוויון לרפורמים / מירי גולד, אורלי לחובסקי-ארז

בחינות בגרות בערפל קרב / שלמה קניאל

ומה לעשות שאני לא אוהב לשקר? אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

אני יוצא מהאוטו, מחליק את השיער ונכנס לבר הראשון שאני רואה. "מה הולך?" אני זורק לה. מתברר שזו עוד ברמנית ואין לה שמץ של מושג אם צריכים עובדים נוספים, אבל למזלי היא הייתה בשיחה עם בעל הבית. ולא, הוא לא צריך, אבל כאן בתל-אביב פיתחו שיטת ייבוש חדשה: "תרשום את הפרטים שלך על דף וכשנצטרך נתקשר אליך". כזאת חארטה בחיים לא שמעתי. פשוט תגידו לא, אבל בחייאת, אל תעשו ממני טמבל ותחשבו שבאמת גרמתם לעוד בן אדם לצאת מהבר עם חיוך מרוח על הפנים ועם ציפייה שהוא כנראה הולך לסיים את אותו מסע מייגע בחיפוש הבר המושלם.

אז אני ממשיך הלאה ושומע: "אנחנו בתפוסה מלאה, תשאיר פרטים", "כרגע לא צריכים, תשאיר פרטים", "אנחנו מלאים, תשאיר פרטים". כמו איזה תקליט תקוע שחוזר על עצמו בלופ. אני חושב שאקולוגית, אם הייתי אוסף את כל הניירות שהתבקשתי לרשום את פרטיי עליהם, היינו מגיעים למספר מכובד של עצים שהקריבו את חייהם סתם כדי להיזרק בפח.

חוזר לרכב מתוסכל ואומר לעצמי, "אל תישבר, זה יגיע", ומחליט ללכת לאחד הרחובות העמוסים בברים בעיר. כן, דיזנגוף! אני מתחיל את הסבב כשחבר נוהג ואני נוסע על 15 קמ"ש בנתיב תחבורה ציבורית לצלילי הצופרים של נהגי האוטובוס והמוניות שכנראה מקללים לי את החיים, סורק כל מקום שיכול להיראות כמו פאב נורמלי. פתאום אני קולט. "עצור!", אני צועק, מסתכל במראה, מחליק את השׂער ויורד בביטחון שמצאתי את עבודת חלומותיי. "תפוסה מלאה, תשאיר פרטים".

ממשיכים לנסוע. לאחר שעברתי את הפאב העשירי בחיפושיי, הגעתי לדובדבן שבקצפת. האחמ"ש מגיע ושואל על הניסיון שלי, ומה לעשות שלשקר אני לא אוהב, כמו כל בן אדם טיפוסי, מתוך אמונה תמימה שזכיתי במקומי ביושר, בכוחות עצמי. אני עונה לו: "אין לי ניסיון, עבדתי כולה בהופעה של ארמין ואן ביורן 12,000 איש וזהו". הוא מסתכל עליי ומעז להגיד לי "שמע אחי, חוסר ניסיון זה בעיה". באותו הרגע התפוצץ הפיוז.

חיוך כובש וחוש הומור כבר לא נחשבים 

מה נראה לך? שאני אהיה כמו כל אלו שטוענים שעובדים במקומות הנחשבים ואתם קונים את החארטות האלה כשהם אפילו לא יודעים למזוג בירה? נכון שניסיון זה דבר חשוב, אבל למה לשלול ככה בן אדם? עומד מולך בחור נחוש, אסרטיבי, נראה טוב, את הידע המקצועי הוא רכש בקורס ברמנים, אז בירה הוא יודע למזוג, יחסי אנוש פיקס, פיקד בצבא על יותר מ-100 לוחמים. אז למה ישר כרטיס אדום? בוא תרים לוולה ותסתכל על הבעיטה שלי. למיטב זיכרוני, לא צריך דוקטורט כדי להכין כוס וודקה רדבול. למה נהפכנו? אני מרגיש שמעמד הברמנים מקביל למעמד רואי החשבון.

אז לאחר שהוצאתי את התסכול, פונה אליי האחמ"ש ואומר לי "שמע אחי, זה לא משהו אישי, וואלה אני מקווה שזה ישתלם לך ושתתקבל". באותו הרגע הבנתי, הבחור אידיוט. הוא עוד דג ששוחה עם הזרם וזורק סיסמאות שהוא לא מבין בהן בכלל.

לא רוצה להתפשר. כמה פעמים אני יכול לשמוע "לך לבר קפה". למה זה הפך לנוהל קבוע שבלי קומבינות ובלי ניסיון בן אדם לא יכול ישר להתחיל לעבוד בבר נורמלי. איפה אותם ימים שפלירטוט, חיוך כובש, חוש הומור, איש דעה וכריזמטיות היו תכונות מבוקשות שחרצו את גורלך בעולם הברים והאלכוהול.

מגיע לבר, סתם בר נידח בדיזנגוף, מזמין מנה וויסקי, קרח אחד. מסתכל על הברמנית, משתף אותה במחשבותיי ובתובנות שלי כדי לשמוע את דעתה בעניין. מסיים את החפירה ושומע את אותו צמד מילים: פשוט תשקר.

חשבון!

תום לנדמן, בן 24, קצין קרבי משוחרר מצה"ל, ברמן.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il