על הסכין: נשים יוצאות למסעות ומסאות

בספרייה הנודדת עמי מעיר לעיר, אני מוצאת את "תסמונת דולסיניאה" מאת שולמית הראבן, את "מחשבות מיותרות של גברת" מאת נורית זרחי, את "חדר משלך" מאת וירגי'ניה וולף. קניתי את שלושת הספרים פחות או יותר באותה תקופה בנעורי, שבה התוודעתי לכתיבה המסאית. בטרם ידעתי עליה דבר, בטרם כיניתי אותה בשם, היתה בכתיבה זו איכות מסוימת שמשכה את תשומת לבי: יכולתי לדלות מתוך יריעה קצרה משפט אחד, שבין אם החזיק בצלילותו את המכלול, בין אם לאו - ניחן בתבונה וביופי שהזינו את מחשבותי לזמן ארוך.

• פסקול וספרים על הסכין
• ארון הספרים יוצא מהארון
• סודות ושקרים על הסכין
  

מן המנעד המצומצם הזה גם למדתי, כי המסה לעולם אינה אחת, וכי עצם שמה מעיד על הקושי להגדירה. המסה כרוכה בהתנסותם האישית של כותביה, התנסות המחלחלת לתוך ניסוי אינטלקטואלי והמופעלת בסגנון כתיבה נסיוני שדן את הז'אנר לאי-ודאות מתמדת. סימני הזיהוי המובהקים של המסה: המבע האישי, החופש בבחירת הנושא ובארגונו, קוצר ההיקף - והם, אפוא, מערערים את יציבותה.

לאה גולדברג. אומץ של חולין(צילום: באדיבות מכון גנזים)

לימים הבנתי כי התכונות הללו בדיוק הן שמעבירות את המסה מדור לדור וגורמות לנו לחוש ברלוונטיות של הרגישות המסאית, לא רק למודרניות של תקופת הרנסנס עם הופעתן של "המסות" של מונטיין ב-1580 (ראו אור בתרגומה של אביבה ברק), אלא, ואולי ביתר תוקף, לפוסט-מודרניות. תחת האתוס של הנאורות הרציונליסטית, מכוננת המסה תודעה סובייקטיבית היוצרת אינטראקציה מורכבת ביחס לאובייקט, כאילו התגלגלו האובייקט והסובייקט זה בזה, ולו ברגע ארעי של מימוש בכתיבה.

לאה גולדברג אמיצה במידה

המסע המסאי שלנו נפתח בלאה גולדברג. גולדברג המשוררת, המתרגמת והסופרת כתבה מסות לאורך כל שנות יצירתה, הן בעיתונות היומית והן בכתבי עת. הקובץ "מדור ומעבר: בחינות וטעמים בספרות כללית" שיצא לאור ב-1977, הוא נדבך חיוני בהבנת האסתטיקה שלה. זהו קול עשיר ואמיץ, מודע לעצמו, דחוס אך בעל חוש מידה, שאינו חושש לבטא את רעיונותיו הפולמוסיים, והמהווה תוספת הכרחית כדי לקרוא בדמות הכנועה לכאורה הכותבת את "היומנים" או את "פגישה עם משורר". שכן אצל גולדברג, כמו אצל מסאיות-יוצרות אחרות, ההתבוננות בפואטיקה של אחרים היא על פי רוב רפלקסיבית וארס-פואטית.

"זה כמה שנים שאני משננת כי לפני כעשר שנים חיינו בתקופה של יצירת הלשון, ואילו עתה אנו עומדים בתקופה של יצירת הז'רגון המדעי, רחמנא לצלן", כותבת גולדברג, המדברת כוולף בקולו של ה-common reader. אלא ש"המחשבה המיותרת" שהיא שוזרת בהקשר הזה מעידה על המידה שבה היא פוסחת על שתי הסעיפים: האם הגדולה של המסאות הנשית העברית מנחילה לנו, אולי בעל כורחה, משפטים כגון: "אם בעולם הגדול כך - אצלנו כפל כפליים, שהרי בכל פרובינציה, כשהאופנה היא שמלה קצרה, לובשות הגבירות שמלות של עשרים סנטימטרים מעל הברכיים".

ליטוין אחרי צווטאיבה

זה לא כבר העניקה לנו רנה ליטוין ז"ל, מסאית ומתרגמת מחוננת, מבחר יפהפה ממסותיה של מרינה צווטאיבה, "להט אדום: האמנות באור המצפון". צווטאיבה החצופה, הישירה, שכתבה את רוב מסותיה בשבתה בגלות בפריז בשנות ה-30 של המאה שעברה, רואה את ההידברות הסוערת בין דורות השירה כניהול מוצלח או כושל של מריבה משפחתית, שמנתקת את האהבות והשנאות מן השילוש האדיפאלי - אל המרחב הספק פואטי ספק פוליטי.

רנה ליטוין. הפסגות מתאחדות(צילום: רחל הירש)

צרחותיהם של הבן ושל האב מוצאות להן מרחב התנגשות לגיטימי כביכול: "הבן צורח לא כל כך כנגד פושקין, כמו נגד אביו. הצעקה 'הלאה פושקין' היא הסיגריה הראשונה שעושנה לעיני האב שאינו מעשן עוד, עושנה לא כל כך להנאתך, כמו כדי להכעיס אותו". ועם זאת, ככלות הכל, אי אפשר לומר דברים חד-משמעיים לגבי זמנה של האמנות. אין ליצור פירוד בקרקע האחדות. "רק העמקים עוינים, הפסגות - מתאחדות".

דקות ושעות עם וירג'יניה וולף

"מות העש" מאת וירג'יניה וולף, הוא לקט קצר מתוך מאות המסות שכתבה וולף, בתו הסוררת של המסאי והמבקר הוויקטוריאני, לזלי סטפן. וולף, שהתגלגלה שלא במקרה בדמותה של הציירת לילי בריסקו ב"אל המגדלור", היא סופרת-ציירת-מסאית, המצרפת את ריבוי רשמיה לקווי מתאר רוטטים השרויים בתנועה בלתי פוסקת. קולרידג', אשר תואר על ידי דה קווינסי באמצעות התמונה הסטטית, הכבדה, של "האיש שבשער", הופך בעיניה של המתבוננת למי שאינו עוד "נראה כאדם, אלא כהמון, כענן, המיית מילים מקפצות אנה ואנה, מתקבצות, רוטטות ומרחפות".

וירג'יניה וולף. "טיפה אוספת טיפה"

וולף עוקבת אחרי מצבי הצבירה של כל דימוי ודימוי בקוהרנטיות מפליאה: "משפטים ניגרים כטיפות על שמשת החלון, טיפה אוספת טיפה, אך בהגיען לתחתית, השמשה מוכתמת". אלא שהריבוי אינו אלא ריבוי פניה של המסאית, החודרת בשרטוטי הדיוקנאות שלה, כמו בשיטוטיה ברחובות לונדון, לחיים שונים, כדי לשגות באשליה שאינה כבולה לנשמה אחת.

טענתה של אנטיגונה

"תסמונת דולסינאה" מאת הסופרת והמסאית שולמית הראבן, הוא קובץ פוליטי באופיו, התובע להעתיק את המבט מענייני חוץ ל"חילון הקשה" של הפנים, אולי בשם מה שלאה גולדברג כינתה "האומץ לחולין". הראבן שוטחת את "טענת אנטיגונה שלה" במבט חריף ומפוכח של אשה המודעת לפריבילגיה של היותה האירוניה של הקהילה. "תסמונת דולסיניאה" מנתחת אפוא "מצב נפשי פתולוגי, כפייתי במידה רבה, שעיקרו אולי הישמטות כללית של אדם, ברצון, ביודעין, מן היחס השפוי למציאות שלפניו". הכפילות של תפישת מציאות וסירוב למציאות, שסרוונטס ממפה עבורנו, מאפיינת לדברי הראבן לא יחידים אלא חברה שלמה: "יודעים ולא יודעים, דבקים ולא דבקים בהרהורי הלב".

מחשבות על צילום ישן

"קרוא וכתוב" של רונית מטלון חותם את מסענו. מטלון, המחויבת לאימפרסיוניזם

חזותי מבית מדרשם של וולף ורולאן בארת, מתבוננת באחת ממסותיה בתצלום של לאה גולדברג בקובנה בגיל 19. "הפרט שמקנה בעיני לתצלום הז'אנרי הזה את ייחודו, הוא בעצם פגם, פגם בתצלום, בריטוש", היא כותבת על נקודת החן השחורה שהופכת את לאה גולדברג ל"ילדה הודית". אלא שהתמונה הזאת מוסמכת לתמונה שצולמה ב"כסית" כעבור עשר שנים לערך. גולדברג יצאה מן הנינוחות הביתית לחוסר נוחות מטריד המתבטא במחוות גופה.

"הכל שם לא נכון", כותבת מטלון: "כובעה השמוט הצידה, לא בקוקטיות אלא במגושם, השערות הדלילות סמוך לאוזן, השיניים העקומות עם הרווחים השחורים ביניהן, שרוול השמלה המחורר, הסרוג, הדריכות של שריר הצוואר". במוזר, זוהי גולדברג של היומנים, הרחוקה מילין מגולדברג הביתית של המסות. וזוהי מטלון, ש"מחשבות על הצילום" שלה תולכנה ככלות הכל, כמו אצל בארת נוכח תצלום "גן החורף" של אמו, לדיוקן האם ב"קול צעדינו".