פונדקאית: אמרו לי "אולי תעשי עוד ילד משלך?"
במשך שנים חלמה דנה שתוכל לאפשר לזוג אחר לממש את חלום ההורות ולהקים משפחה. כעת, כשהיא אם פונדקאית ונושאת ברחמה עובר שאינו שלה, היא מספרת בהתרגשות על השמחה שבנתינה ועל התגובות והדאגה שקיבלה מהסביבה
בהליך הפונדקאות התאפשרה לי ההזדמנות להכיר זוג מקסים וצנוע, שמשאלתם הגדולה הייתה לממש את אהבתם ולהפוך להורים. נפלה בחלקי הזכות להעניק להם את המתנה היקרה מכל ולהפוך אותם להורים ביולוגיים.
הכל התחיל במחשבה שהתגלגלה בראשי לפני מספר שנים ואתגרה את גבולות הסקרנות. אותה מחשבה נשארה תמיד במחסן המחשבות החשוך ולא יצאה ממנו, כיוון שידעתי שעל פי החוק היבש איני עונה על הקריטריונים המאפשרים לי להציע את עצמי כמועמדת להיות אם פונדקאית. אני אישה נשואה, וידעתי שעל פי החוק העוסק בפונדקאות בישראל, רק חד-הוריות רשאיות לשאת ברחמן עוברים של זוגות אחרים.
קראו עוד על פונדקאות:
- מחקר בדק: כמה עולה פונדקאות בישראל ובחו"ל
- מהפכה בישראל: המלצה לפונדקאות גם להומואים
- באתי, ילדתי, נשכחתי: מה עובר על אם פונדקאית
למען הגילוי הנאות אספר לא רק שאני נשואה, אלא נשואה פלוס שלושה. יש לי שלושה ילדים מקסימים, שאותם ילדתי בלידות טבעיות ובהריונות קלים מאוד יחסית. כשראיתי את חברותיי ההריוניות ואת הסבל שחלקן חוו תשעה חודשים, הבנתי שאצלי זה אחרת והרבה יותר קל.
לעזור לאחרים לממש הורות
לאחר שהקמתי את משפחתי שלי, המחשבה על נשים וזוגות שאינם יכולים להביא לידי מימוש את ההורות שלהם לא עזבה אותי. האושר שילד מכניס הביתה, ההתרגשות רגע לפני שהופכים להיות הורים והקסם שבמסע גידול המשפחה לא ניתן לתיאור במילים.
בהתבוננות מהצד על המשפחה שלי לא יכולתי שלא לחשוב על מה הייתי עושה אילו אני לא יכולתי ליצור את הפלא הזה. ובדיוק מנקודת המוצא הזאת נולדה המחשבה האלטרואיסטית על פונדקאות.
באחד מסופי השבוע, בעודי לוגמת מכוס הקפה ומדפדפת בין דפי העיתונים, קראתי כהרגלי את הטור של ליהיא לפיד שבו היא סיפרה על אם פונדקאית, נשואה, שעוברת את התהליך שעליו חשבתי בעצמי כבר ממזמן. המחשבה הרדומה התנערה מאבק וקפצה לקדמת ראשי. הראיתי את הטור לבעלי, רק כדי לראות כיצד הוא מגיב לנושא, והוא אמר די בנונשלנטיות, "אז תבדקי את הנושא".
אחרי ששקלתי שוב ושוב במלוא רצינות את הנושא ולמדתי היטב את כל ההשלכות, יצרתי קשר עם "חיים חדשים", ומשם יצאנו לדרך משותפת. ייאמר לזכותם כי הרצינות, המקצועיות והאופן הנעים שבו הם עושוים את עבודתם גרם לי להבין שאני בידיים טובות.
בני המשפחה והסביבה הקרובה שלי קיבלו את החלטתי בדיוק כפי שציפיתי, ברגשות מעורבים. אמא שלי המטירה עליי דאגה ושאלות: "את בטוחה לגבי התהליך? את בטוחה שתהיי מסוגלת למסור את התינוק? למה שלא תעשי עוד ילד משלך?" והרצף עוד ארוך.
לשלושת ילדיי החלטתי שאספר רק כשהתהליך ייקלט סופית וקצת לפני שהבטן תופיע. לא ראיתי טעם לערב אותם זמן רב לפני שיש משהו מוחשי. כשיגיע הרגע אספר לכל אחד מהם בנפרד, בהתאם לגילם וליכולת שלהם להבין ולהכיל דבר כזה.
בן זוגי ואב ילדיי, שליווה אותי משלב המחשבות ועד להתהוותן לכדי ביצוע, מכבד מאוד את החלטתי ותומך בי בכל השלבים הנלווים.
חשוב לציין כי בטרם מתחילים את ההליך הפיזי עוברת האם הפונדקאית (ובמקרה שלי גם בן זוגי) סדרת מבדקים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים הבודקים את כשירותנו לשאת את ההריון ולסיימו בצורה תקינה, הן לנו והן לעובר.
כשמקבלים אישור מהוועדה של משרד הבריאות מגיע השלב המרגש שבו פוגשים את ההורים העתידיים. המפגש עם ההורים אשר ברחמי אשא את ילדם היה מרגש מאוד והחיבור בינינו היה מיידי. כשראיתי אותם במו עיני ושוחחתי איתם, הבנתי אותם וכל כך התחברתי.
ככל שהייתי מוכנה לתהליך עוד לפני ההיכרות בינינו, לאחריה התחזקה אצלי התחושה שאני עושה משהו נכון וטוב. אני עושה את מה שאין ביכולתם לעשות, לממש את ההורות שלהם ולשאת את פרי אהבתם.
שנים של ציפייה מגיעות לסיומן
במהלך מספר מפגשים שקיימנו סוכמו בינינו סוגיות ועקרונות מנחים לגבי אופי ההתנהלות שלי במהלך ההריון, נוכחות הזוג בבדיקות, בחדר הלידה, אורח החיים שעליי לנהל וכד'.
חיזוק חיובי נוסף קיבלתי במעמד ההחזרה. "החזרה" היא שם קוד להליך הרפואי שבו מחדירים לגופה של האם הפונדקאית את הביצית המופרית כדי שתיקלט ברחמה ותתפתח להריון. לאחר שיצאתי מחדר הטיפולים אחזה בי התרגשות כאילו מדובר בהריון שלי, והרצון שזה יצליח היה עז. מהרגע הזה יש להמתין שבועיים כדי לבצע בדיקה שתראה אם העובר נקלט או שמא עלינו לחזור שוב על הפרוצדורה.
השבועיים האלה נראו לי ארוכים במיוחד, מלאי חששות והתרגשות. כל כך רציתי, ייחלתי והתפללתי. אני רק יכולה לדמיין פי כמה היו התקוות והתפילות של הזוג השני.
בתום השבועיים הארוכים נפגשנו שוב במרפאה: בדיקה, כמה דקות המתנה, תוצאה. ההריון לא נקלט. כולנו, כל הנוגעים בדבר, לא יכולנו להסתיר את צער שלאחר הציפייה הארוכה. אבל אני, שנוטה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלא, מיד הפסקתי לחשוב על התוצאה הנוכחית וכבר ראיתי לנגד עיניי את הניסיון הבא, את התקווה ואת התממשותה.
ואכן, בניסיון השני נקלט העובר ברחמי. אין לתאר במילים את השמחה שהייתה באותם הרגעים בחדר הרופא. קפצנו, התחבקנו והתרגשנו, לא יכולנו לעצור את עצמנו. איזו בשורה משמחת זאת עבור זוג ההורים: שנים של המתנה, ציפייה, אכזבה וכמיהה מגיעות לסיומן.
כמובן שיש לפנינו עוד תשעה חודשים של המתנה דרוכה, אבל הזיק בעיניים שלהם והחיוך הענק על פניהם שלא ירד במשך שעות אחר כך סיפק לי את כל מה שהייתי צריכה.
בימים אלו אני מתחילה את החודש השלישי להריוני (או להריונם, תלוי מאיפה מסתכלים) ונמצאת בתחילתה של חוויה חדשה בלתי נשכחת, שתשנה את חיי ותיצור חיים חדשים שכל כך מצפים להם.
רק המחשבה על כך שביכולתי ליצור חיים ולתת את המתנה היקרה מכל לזוג הורים שכל כך חפצים בה, לא תסולא בפז.
דנה עמית (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת) היא אם פונדקאית העוברת את התהליך בליווי "חיים חדשים
", המקשר בין ההורים למועמדת לשמש כאם פונדקאית ומלווה בכל השלבים הביורוקרטיים, המשפטיים, הרפואיים ואחרים.
לפנייה לכתב/ת 
