יון פדר על 'רקוויאם של התרסה'

"מטורפים היהודים האלה, הם שרים רקוויאם לעצמם..." אמר קצין נאצי בגטו טרזינשטאט, לאחר ששמע את מקהלת יהודי הגטו שרה את תפילת האשכבה הנודעת של ג'וזפה ורדי. ואכן הם - המוזיקאי רפאל שכטר וחברי המקהלה שהקים ב-1943 - שרו את המנון מנוחת-עולם של ורדי, להם עצמם ולאלפי מאזיניהם אסירי הגטו. שהרי בטרם חלפה שנה מהקונצרט הראשון ורובם ככולם נשלחו למשרפות מחנה ההשמדה אושוויץ.

"רקוויאם של התרסה", שבוצע אמש בבנייני האומה בירושלים, במסגרת אירועי "ימי פראג" בפסטיבל ישראל, הוא קונצרט-דרמה מרתק ומרגש. הפקת מולטי-מדיה שכזו, במסגרת פסטיבל ישראל, ראויה לכל שבח. בדיוק עבור מופעים יוצאי דופן שכאלה קיים הפסטיבל. הקונצרט, ביצוע מלא ומצוין של הרקוויאם של ג'וזפה ורדי, ששולב במופע דרמטי, שכלל קטעי קריינות, סרטי תעודה ודברי הנחייה של המנצח,  הפך את האירוע שהתקיים אמש למופע מורכב, שהביא, באומר ובצליל, פרשה היסטורית מדהימה ונוגעת ללב.

לשיר את מה שלא ניתן לומר

רפאל שכטר (Rafael Schächter), מנצח מקהלות ופסנתרן יהודי רומני-צ'כי, נכלא בגטו טרזין (טרזינשטאט). הוא מחליט, כנגד כל הסיכויים, להפיק קונצרט של הרקוויאם המונומנטלי של ורדי. הרקוויאם הדרמטי הזה, אחת ממיסות האשכבה המדהימות ביותר בתולדות המוזיקה, היא יצירת ענק מורכבת, לארבעה סולנים, מקהלה גדולה ותזמורת סימפונית. הרעיון להעלות יצירה שכזו בגטו שאסיריו-תושביו שפלי-הרוח ושפלי-הגוף משוגרים משלוח אחר משלוח למחנות ההשמדה - הוא בלתי נתפס. איך יכולים אסירי גטו - מורעבים, מעונים, שאימת המוות הקרב מרחפת מעל ראשם - לשיר? ולא סתם לשיר, אלא לשיר "מנוחת עולם תן להם אל, ואור נצח האר להם".

אך שכטר, מוסיקאי מחונן בן 38, עיקש ובעל חזון, מקים כנגד כל הסיכויים מקהלה בת 150 כלואי גטו. הוא מלמדם לשיר, ובעזרת פסנתר צולע אחד מפיק קונצרט. בהמשך השנה שלאחר מכן הוא יחזור ויעלה את הקונצרט הזה עוד 15 פעמים. במהלך השנה הזו רב חברי מקהלתו ישלחו לאושוויץ, והוא ישוב ויגייס זמרים חדשים, ילמדם לשיר, וגם הם בתורם - ישלחו למוות. את הקונצרט האחרון הוא נאלץ לבצע בפני משלחת מבקרים מטעם הצלב האדום, במסגרת מפגן הונאה שארגנו הגרמנים, על מנת להציג את טרזינשטאט כמעין גן עדן תרבותי. בקונצרט נכחו קצין הגסטאפו אדולף אייכמן וקציני מפקדת האס.אס. בפראג ובכירי אס.אס מברלין.

באוקטובר 1944 גם שכטר עצמו ורוב זמריו גורשו לאושוויץ והושמדו בתאי הגז. מתי מעט ניצולים שהשתתפו במקהלה של שכטר מעידים על החוויה הממדהימה והמפליאה הזו כדבר שעיצב ושימר את שפיותם ואנושיותם. מאריאנקה מיי (Marianka May) - אחת מניצולות הגטו וזמרת במקהלה המקורית ההיא, מעידה כי שכטר נקט שוב ושוב במילה "התרסה". "הוא אמר לנו כי זו הדרך שלנו להלחם חזרה" אמרה. "אנחנו נתעלה משאול התחתיות שבה אנחנו נמצאים, אל גבהי-על של האמנות הצרופה. הרקוויאם של ורדי הוא פסגת ההתרסה שלנו נגדם".

ובאמת מילות פרק ה-Dies Irae (יום הדין) מקבלות משמעות מיוחדת כשהן מושרות בפי אסירים: "חיל ורעד יאחזו בכל, בבוא דיין אמת לחרוץ משפט אמת...כתב אישום יוגש, הפנקס פתוח, היד רושמת: עולם עומד לדין... מאום לא יינצל מעונש". ומצמררות לא פחות מילות פרק הסיום של הרקוויאם Libera me (הצילני נא) בקונטקסט של הגטו. יהודים שרים, ערב שילוחם למחנה השמדה: "הצילני נא, אל, ממוות נצחים..יום אימה...מנוחת עולם תן להם, אל, ואור-נצח האר להם. הצילני נא...". ומאריאנקה מיי מצטטת את שכטר: "אנחנו יכולים לשיר בפני הנאצים את מה שאנחנו לא יכולים לומר להם". והמסר הזה - שעוד יבוא יום הדין וכולם יתייצבו בפני כס המשפט - הוא עבורה משמעותם האמיתית של מילות הרקוויאם.

מורי סידלין. מזדהה עם כל תו

המנצח על הערב, ומי שיזם והקים את קרן "רקוויאם של התרסה - ורדי בטרזין" שמפיקה את הערב הזה ברחבי העולם, הוא המנצח האמריקני מורי סידלין (Murry Sidlin). במסגרת התחקיר היסודי שערך, הוא נפגש בירושלים עם הפסנתרנית אדית שטיינר-קראוס, אף היא יוצאת מקהלת שכטר בגטו טרזינשטאט. שטיינר-קראוס, שכבר הייתה בת תשעים כשנפגשה עם סידלין, מאירה את המפעל הטראגי של שכטר באור בהיר במיוחד: "חזרנו למקורה הבראשיתי של המוזיקה. היינו כה עמוק בשורש המוסיקה, כמו על שולחנו של ורדי ממש. לעולם לא תבין מה הייתה אז עבורנו, משמעותה האמיתית של המוזיקה. היא הייתה הכוח המקיים. הנושא. מתוך שעשינו שם מוזיקה - מעבר לכל הערכה ביקורתית - היינו למוזיקה עצמה".

ערב בלתי נשכח

"רקוויאם של התרסה" משלב, כאמור, קטעי תיעוד שזורים בין הפרקים השונים של הרקוויאם של ורדי. תחילת המופע במצרף קולות שמייצגים את הפעילות המוזיקלית שהתקיימה בגטו: במעלה הבמה, הסופרן שרה קטע של מוצרט, בריטון קם ומשמיע קטע משוברט. והרקוויאם מתחיל. במהלך הערב מוקרנים על מסכי ענק קטעי תיעוד של שני ניצולים וקטעים מסרט התעמולה הנאצי "Der Fürhrer schenkt den Juden eine Stadt" ("הפיהרר מעניק ליהודים עיר").

כמה מפרקי הרקוויאם מתחילים בהפקה הזו, באורו מעומעם, כשהמקהלה שרה בלוויית פסנתר בלבד, כמו בגטו (ודומני כי זה היה במתכוון - מעט לא מכוון. שוב, כמו בגטו). ואז מתבהרים אורות הבמה והתזמורת נכנסת-מתפרצת לפעולה. המעבר הזה ממחיש היטב את הציפייה, אולי ההזיה המוזיקלית של מבצעי הרקוויאם בגטו, לעומת גרסת המציאות שם.

"תן להם מנוחה" שרה הסופרן באגנוס דאי, "שה האלוהים, המעביר חטאי עולם, תן להם מנוחה!", וברקע מוקרן קטע מסרט התעמולה הנאצי. גברים, נשים וילדים בגטו הולכים, עובדים, משחקים - והמסר חד ומבעית: כל אלה הם שה האלוהים וכולם היו צאן לטבח. סוף הערב מהמם: מיד עם תום הצלילים הסוערים של פרק הסיום, "הצילני נא", עוברת המקהלה לשירה חרישית, בלווית התזמורת, של "עושה שלום" מתוך סיום תפילת הקדיש. ותוך כדי השירה, נוטשים חברי התזמורת והמקהלה והסולנים את הבמה ונגוזים. "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן". הקהל מתבקש שלא למחוא כפיים ולעמוד דקת דומיה לזכר שכטר וזמריו וכל קורבנות טרזינשטאט.

מקהלה קוהן מפראג. מצוינת ואחידת קול

מורי סידלין ניצח על הערב תרתי משמע: בשרביט המנצח ובדברי הקישור שלו. וכל זאת, במיומנות נמרצת ובהזדהות גדולה. הערב שהפיק והניע, הוא הצלחה אישית מובהקת שלו. מקהלה קוהן מפראג (Kuhn Choir), מקהלה בת 80 זמרים וזמרות, שברפרטואר שלה ישנן יצירות א-קאפלה רומנטיות, אורטוריות וקאנטטות

וגם מוזיקה צ'כית בת ימינו - היא מקהלה מצוינת, אחידת קול וגמישה מאוד. אירה ברטמן, הסופרן המובילה של האופרה הישראלית, שוב הוכיחה כי היא זמרת גדולה. יש לה קול עוצמתי, עז ביטוי, והופעתה דרמטית ומרגשת. נוכחותה אמש הייתה קריטית להצלחת הערב כולו.

ברכה קול, המצו-סופרן המצויינת, נחנה בקול עמוק, רב גוונים. אין לה את העוצמה הסוערת של ברטמן, אך בדרכה המאופקת היא מרגשת גם כן. מאופק, אולי יותר מדי, הוא אסף לויטין, הבס-בריטון. אך המוסיקליות האינטילגנטית שלו מפצה על הופעתו המתונה. יותם כהן הוא טנור מיומן ומנוסה, אך אני אישית אינני אוהב את גוון הקול המאנפף-משהו שלו. עניין של טעם. ומילות שבח גם לתזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור. התזמורת הוכיחה אמש כי היא יודעת, תחת שרביט המנצח הנכון, להיות הגוף הנושא את הערב כולו - באחידות מוסיקלית ובאנרגיה חמה.