מחרימים למיניהם, שבו בצד

מישהו הסב את תשומת לבי לכך שבמאמר המערכת של עיתון "בשבע" הותקף ארגון רבני "צהר" ובכללם גם כותב טור ותיק זה (שש שנים...), על שאנו מפרסמים את דברי התורה שלנו בתוך ynet יהדות - ערוץ פלורליסטי, שמפרסם גם טורים שמטיפים לעקירת "הלכות נידה", למשל.

• איי לייק ynet יהדות בפייסבוק!
  

עוד בערוץ היהדות  - קראו:

• זמני כניסת שבת - ועוד על פרשת נשא
• פוּטש ליטאי: נפגעי 'יתד נאמן' השתלטו על העיתון
• חרדים: מדונה ממיטה חרפה על קברי צדיקים    
  

והנה, בתזמון מושלם, התפרסמה החלטת היועץ המשפטי לממשלה, שעניינה תקצוב ממשלתי של הרפורמים והקונסרבטיבים - ואיתה קולות ההתנגדות והכעס של המחנה הדתי והחרדי.

ונדמה לי כי רבים מאיתנו, לאחר למעלה מ-60 שנות קיומה של מדינת ישראל, לא הפנימו את העובדה שאנחנו חברה בהתהוות ובצמיחה. כי הגענו לכאן עם מכנים משותפים עמוקים, אבל מתוכם, כמו מגזע עתיק, משתרגים ענפים כבדים, שבטים, שבטים, הפונים לכיוונים שונים ואף מנוגדים.

המציאות הזאת מולידה, לצערי הרב, לא מעט תגובות אלימות (לא פיזיות) במקרה הגרוע, או מתבדלות ומסתגרות במקרה המתון (שגם הם סוג של אלימות כבושה. אני לא יכול להכניע אותך, אז אני מתנתק ממך). תגובה מהסוג של "בשבע", או ההתנגדות למימון ממלכתי לתנועות מתנגדות, גם כשאני מתנגד להם בתכלית ההתנגדות הרוחנית והיהודית, היא ביטוי לגישה הכוחנית. אם אתה לא יכול להם, אזי תחרים אותם, לפחות.

וזאת אותה ההתנגדות כלפי החרדים. כל מי שעיניו בראשו, מבין שצריך למצוא פתרון לגיוס הציבור החרדי שלוקח בחשבון את אופיו, ערכיו, צורת חייו וכו'. לא מכניעים ציבור באמצעות איומי חוק ובג"ץ. לא משנים מציאות היסטורית באבחת חרב ובאיומי כליאה המונית.

הנה אחד מחבריי, שהקים בתמיכתו הכספית וביוזמתו את "הנח"ל החרדי" מוצא את עצמו בימים אלה במסע שכנוע, שלא לומר שתדלנות, להמשיך ולהרחיב את הפרויקט. וזה לא פשוט. לעיתים נראה שהציבור מעדיף לחבוט בחרדים במקום למצוא דרכים לשלב אותם פנימה, תוך כבוד לזהותם הייחודית.

זה בדיוק כמו שהכפייה הדתית מנסה לחנך את החילונים ולשנות את אורחות חייהם, תוך שימוש בחוק. כל מי שעיניו בראשו יודע שזה מוליד את ההיפך הגמור, שנאה, ניכור והתרחקות.

משני צידי הקו

מזמן נראה לי שיש קו אורך שעובר בחברה הישראלית. קו אורך שחוצה מגזרים, אמונות ודעות. בצידו האחד, מחנה הקנאים שרוצים לכפות את דעתם ואמונתם (הדתית, החרדית, החילונית, הימנית, השמאלית, הליבראלית, הקפיטליסטית, החברתית וכו') על השאר. בצדו השני, אנשים שמאמינים לא פחות מחבריהם בדרכם (הדתית, החרדית, החילונית, הימנית, השמאלית, הליבראלית, הקפיטליסטית, החברתית וכו'), אך הם מבינים שיש גם גישות אחרות משלהם.

ואיני מדבר כאן על אנשים בעלי עמדה פלורליסטית שגורסים "חיה ותן לחיות". אלא על אנשים שהיו רוצים שהחברה תשתכנע בצדקת דרכם. הם בעלי להט ואמונה לא פחות מחבריהם שבצידו השני של קו האורך, אך הם מבינים שהם חיים במציאות של גזע מרובה ענפים שונים, שלא לומר מנוגדים, והם מבינים שהמשימה הכי חשובה היא להבטיח שהעץ יישאר עץ אחד, ולא יתפצל חלילה. ומהנחה יסודית זו יש לגשת למלאכה ולמצוא פתרונות.

ספר "במדבר", שאותו החילונו לקרוא בשבת שעברה, מבליט את השונות העצומה שהייתה לא רק בין השבטים (שלמעשה לא כל-כך התערבבו זה בזה בזמן המדבר וההתנחלות בארץ), אלא גם בין קבוצות אינטרסים, ורמות רוחניות שונות ומשונות שהתערבבו בעם. הפתרון, למעט

במקרי קיצון, היה לא "להחליף את העם" (על אף שהאופציה הזו עולה כמה פעמים) אלא לעצב אותו, לקדם אותו. ולא לבטל אותו ואת המתנגדים שבתוכו.

ספר במדבר אינו רק מתאר מסע רגלי ארוך בדרך לארץ זבת חלב ודבש. ספר במדבר מתאר את מסע צמיחתו של עם, ממצב של פרטים לא מגובשים, לעם מאורגן ומלוכד.

למי שאין מספיק אוויר למסע המורכב הזה, מוטב לו ולנו שיבנה את אוהלו בשולי המחנה ולא יחליש ויפריע לאלה שלקחו על עצמם לבנות כאן עם אחד וחברה אחת.