פוליטיקה ומחאה חברתית הולכים יחד?
סתיו שפיר טוענת שהפעם זה לא עתיד הקוטג', אלא עתיד הילדים שלנו, ולכן אסור לפחד להיות פוליטיים. איציק אלרוב טוען שאמירותיה הפוליטיות מקוממות, מתנשאות ומרחיקות חלק גדול מהעם. למרות הפערים, שניהם ייצאו הערב לרחוב
העם דורש כוח פוליטי / סתיו שפיר
להגיד "לא", זה פוליטי. אם ראיתם את השכן חוטף מכות והחלטתם להתערב, עשיתם מעשה פוליטי: שיניתם מציאות. אולי הצלתם את השכן מפציעה, אולי הצלתם את עצמכם.
כבר שנה שאנחנו אומרים "לא". לא ליוקר המחיה, לא להפקרת הפריפריה, לא להפרטת מערכת החינוך, הבריאות והרווחה, לא לשלטון הטייקונים. כבר שנה שאנחנו מנסים להציל את עצמנו.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
המיואשים. אזרחי מצרים כותבים / עמר זכריה, מוחמד עבד אל-חלאם
לפרק את פצצת הזרים / מהרן פרהדיאן
את ניצני המרד פגשנו במחאת הקוטג'. מוחי הקוטג' היו צריכים ליצור אופוזיציה בצורת חרם. הלחץ הביא לירידת מחירים, להתפטרותה של קיסרית הקוטג' ולשינוי עמוק בתודעה הציבורית. יחד, למדנו - אפשר לשנות. ומה עושים כשאת תפקיד הקוטג' ממלאות מערכת החינוך, הבריאות, הדיור הציבורי והרווחה, ובתפקיד המנכ"ל החמדן נמצא ראש הממשלה? נעשה לממשלה בדיוק את שעשינו לחברות החלב. ניצור דעת קהל כנגד מדיניות הממשלה, עד שתשנה את דרכיה, או תוחלף.
הפעם, זה לא העתיד של קוטג'. אלא העתיד של הילדים שלנו, יהיו דתיים או חילונים, יהודים או ערבים, שחורים או לבנים. הציבור שיצא לרחובות אשתקד ואמר "לא", לא היה צבוע בצבעיה של אף מפלגה פוליטית, כי לדרישות שלו אין ימין ושמאל. היום, בעקבות המיסמוס של דו"ח טרכטנברג, ולנוכח הקיצוצים הצפויים בתקציב ל-2013, אנחנו מבינים שהזעקה שלנו, "העם דורש צדק חברתי", צריכה כנראה להיות: "העם דורש כוח פוליטי". העם זקוק לכוח, מול מערכת שמחלישה אותו ופוליטיקאים שבוגדים בו ותקשורת שלא רוצה לדבר עליו. זו לא אמירה פופולרית. למחות? מותר. מעגלי דיון? בוודאי. להחרים מוצרי מזון? חשוב. אבל לא להחזיק בכוח. כוח שייך לגדולים, למומחים שיודעים טוב מאיתנו מה טוב בשבילנו.
בואו נביט בהישגים של אותם מומחים: הם הצליחו להביא את ישראל לשיא העולם השלילי במדד האי-שוויון והיעדר הניידות החברתית, ולמקום ראשון בשיעור העוני מבין מדינות ה-OECD. גם במיסוי אנחנו מובילים. אנחנו המדינה שגובה הכי הרבה מס עקיף (זה שכולנו משלמים, ללא קשר לשכר) ביחס למס הישיר (ביחס להכנסה). גם טרכטנברג דרש מס עשירים, ולא קיבל. אותם מומחים שמנהלים את המדינה שלנו, בחרו שוב לגבות יותר מכולנו, ממי שכבר לא מסוגלים לשלם יותר, מאשר לקחת קצת מזומנים מהטייקונים, חבריהם.
זו פוליטיקה. הפוליטיקה הזו קובעת ממי לקחת ולמי לתת. במקום להעביר את הכסף שהרווחנו בעמל רב אל ערי הפריפריה, להציל את הרופאים והמורים שלנו, לפתח תחבורה ציבורית יעילה, להקים בתי חולים וגנים ואוניברסיטאות מחקר, דיור בר-השגה. במקום זה, ה"מומחים" הפוליטיים שלנו מעבירים את הכסף לידיים של החברים שלהם.
המחאה החברתית חשפה בפנינו את תמצית הרוע של החברה האנושית: האינטרסים, האגו, ההרס מבחוץ והקרעים מבפנים. ובכל זאת, אל מול החלום הגדול - הם הופכים קטנים. הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא הפחד שלנו להיות פוליטיים. פוליטיים במובן של רצון לשנות את מבנה הכוח - לשנות מציאות.
אני מוקפת באלפי רודפי צדק שמפחדים לנקוט עמדה. הם מגיעים מכל פינה בחברה הישראלית: מהפריפריה, מהמרכז, מהימין ומהשמאל. המערכת הפוליטית המושחתת מצאה את ההגנה היעילה ביותר: היא הפכה מושחתת יותר, וכך גרמה לכולנו לברוח ממנה כמו מצרעת. כמעט 40 אחוזים מבעלי זכות ההצבעה בישראל אפילו לא טורחים ללכת לקלפי. גם אני הייתי כזו.
אך אנחנו לא מוכנים להמשיך ולצפות בחברה שלנו מתמוטטת. מי שמוכן למסור את ימיו ולילותיו למחאה, מי שמאמין, כמונו, שאפשר אחרת - יבוא להפגנה הערב. מי שמאמין בעתיד המדינה הזו ייצא לרחובות שוב ושוב, עד שננצח.
כי אתם יודעים מה כל-כך מסוכן, בפחד שלנו? הכי מסוכן זה שבסוף, אחרי 12 שעות עבודה, בדירה שכורה עם ארבעה שותפים, ערימת חובות לחשמל, למים ולעירייה, כשסבתא קורעת תחת עול העבודה כי הקצבה לא מספיקה, וההורים יודעים שיצטרכו לעבוד לנצח כדי להמשיך לדאוג גם לנו, בזמנים בהם אש השנאה מתלבה בלבבות, וכולנו מסתגרים בין החומות, דווקא בזמנים כאלה, הכי מסוכן יהיה אם הדבר היחידי שנוכל להסכים עליו הוא שהגבינה יקרה לנו מדי.
סתיו שפיר, ממובילות המחאה החברתית. פרטים נוספים על ההפגנות במוצ"ש בדף הפייסבוק הבא.
המחאה דורשת את אמון העם / איציק אלרוב
סתיו שפיר היקרה.
זכות ראשונים לך, במחאת הקיץ 2011. המחאה הייתה ועודנה עממית, היא אינה שלך וגם לא שלי. לפיכך אל לנו לקדם את עצמנו, או לקדם אג'נדות פוליטיות ואחרות.
המחאה היא קול העם הזועם. יהודים וערבים, דתיים וחילונים, גברים ונשים, ותיקים ועולים חדשים, סוציאליסטים וקפיטלסטים, שמאלנים וימנים. לאיש אין זכות להשתמש במאות אלפי המוחים נגד יוקר המחיה לצרכים אחרים. זה בסדר להשתייך פוליטית, ואף למנף זאת אישית, זה לא בסדר לעשות זאת על גבה של המחאה, לאיש אין בעיה עם טעמך האישי ושל רבים, כלפי הממשלה הנוכחית, תהא טובה או רעה ואם יש להחליפה בטובה ממנה.
ים של אנשים מגוונים שונים נושאים עיניים למחאה החברתית ותוצאותיה המיוחלות. המסר שלך ש"המחאה פוליטית" מדירה ממנה קהלים גדולים. וסותמת את הגולל על הסיכוי לפתרונות אמתיים, לבעיות יוקר המחיה: במזון, בדיור, בחינוך, בחשמל ובדלק, בבנקאות ובפיננסים ועוד. כולנו יודעים שממשלות ישראל לדורותיהן מימין ומשמאל, הנוכחית והקודמות, אטמו עיניהן ואוזניהן מטובתם האמיתית של האזרחים. כך שפתרון הקסם שלך בדמות חתירה להחלפת היושבים סביב שולחן הממשלה באחרים אינו פתרון אמת אלא דמגוגיה בגרוש.
אמירותייך האחרונות גם סותרות את הצהרותייך המפורשות בקיץ אשתקד. הן מקוממות, מכעיסות, בעיקר מתנשאות. ססמתך "כל העם אופוזיציה" נגועה. כל העם אינו אופוזיציה זאת עובדה. המחאה היא של כל העם ולמענו. אין רלוונטיות לאהדת חלק ממנו לאופוזיציה, לקבוצת כדורגל כלשהי או לקוסקוס.
למעריצי נתניהו קשה עד בלתי אפשרי לרכוש דירה בדיוק כמו למתנגדיו. מחירי החלב, הגבינה והביצים יקרים מדי לפעילי זכויות האדם המתנגדים לגירוש הסודנים בדיוק כמו לתומכיו של מרזל ובן גביר. מחירי החשמל גבוהים מאוד לחרדי מירושלים בדיוק כמו לתל-אביבית חופשיה ומשוחררת. שניהם קרובים יותר לעלטה מאשר לאור. הערבי מהמשולש משלם לבנק עמלות וריביות מטורפות בדיוק כמו המתנחל מהשומרון. המאבק ביוקר המחיה הוא מאבק למען 99% מהציבור ולא רק לשם מילוי רצונות שונים של חלק ממנו חשוב ככל שיהיה.
על-פי סקרים, מחאת הצרכנים זכתה לתמיכה של94% מהציבור בישראל. מדוע? איך ייתכן שמאבק ציבורי זכה לקונצנזוס מקיר לקיר באופן דרמטי שלא היה כמותו? התשובה אחת ופשוטה: משום שכל אחד ממנהיגי המחאה ידע להניח את האג'נדות האישיות שלו בצד ולהתמקד במטרות ובדרכים להשגתן, המקום הנקי הזה, החף מרוע סתם, מאינטרס או מאוויים כמוסים צלח, לו הציבור נתן את אמונו המוחלט.
הציבור נתן את אמונו במחאת קיץ 2011. אנא, אל תהפכי את קיץ 2012 למחאת קבוצה מצומצמת בעלת אינטרסים צרים ואג'נדות שנויות במחלוקת שתסלק מהזירה קהלים חשובים ונכבדים. די לנו בטעויות הקיץ שעבר בהפיכת הדרישה לצדק חברתי לקוקטייל דרישות בלתי ממוקדות, ביומרה להגיש הצעות "מומחים" המציגים דרישות אולטימטיביות ולעומתיות במקום לשמר את מקומנו כ"מוחים", ובהתנהלות לא מכובדת נגד ראש ממשלה מכהן בישראל ובטקטיקת מו"מ הקוברת את הסיכויים להישגים ולפתרונות ממשיים וברי קיימא. החמור מכל, בדרך גם אבד אמון הציבור.
אמונו של הציבור הוא הנכס העיקרי, הכמעט יחיד והחד-פעמי שיש לנו במערכתנו אל מול השררה ומוקדי הכוח השונים הפועלים בשיטתיות נגד הציבור: בממשלה ובמשרדיה, בכנסת, בתרבות העסקית הקלוקלת ועוד. זהו מקור הכוח החזק ביותר בישראל ועלינו לנהוג בו באחריות ובתבונה.
סתיו, בעזרת ה' אבוא להפגנה במוצ"ש בה אני מקווה מאוד לראות את המשך התנעתה מחדש של המחאה, לצדק חברתי ולא את סיומה המוסרי והפיכתה ללא רלוונטית ולכזו המפלגת את העם במקום לאחדו.
אני, למרות הכול, אהיה שם. לא אתן לאקורדים הצורמים הללו, להדיר אותו מהמקום הצודק כל כך, הזועק לשמיים, ומחייב פעולה, אהיה שם למרות ולא בגלל, אחרים לא יהיו שם לצערי בגלל, וחבל.
איציק אלרוב, ממובילי המחאה הצרכנית ביוקר המחיה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
