ויתרתי על הגרין קארד

לפני שבע שנים בדיוק יצאתי לשליחות, רילוקיישן בארה"ב. ליתר דיוק בסנט לואיס, מיזורי. החודש אנחנו חוזרים לארץ. במשך כל השהות שלי בחו"ל, עקבתי באופן יומיומי אחר הנעשה בארץ. נכון, זה לא מחובר אצלי לווריד כמו בארץ. לא סבלתי פה, ממש לא. משכורת נאה, מסים נורמליים, מחירי דלק נוחים, קרבה לעבודה בכל מזג אוויר או מצב כבישים. כל אלו יוצרים איכות חיים.

המשכורת גם איפשרה לאשתי להיות אימא במשרה מלאה, והיא נהנתה מכל רגע. בזמן שהותי רכשתי גם אהבה לרכיבה על אופניים, התחלתי באופני הרים והמשכתי על הכביש. המון גשם המנקה את האוויר מאבק, משקה את הדשאים, הכול צבוע ירוק, מלבד בחודשי החורף.

עוד בסדרת "להגר או להישאר" בערוץ הדעות של ynet:

משאירה את העבר באיטליה, ישראל היא העתיד / ענת לוי

גיליתי את אמריקה, ואני חוזר לתמיד / גל בלנק

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

אז למה אני חוזר לארץ? תאמינו או לא, גם ההורים שלי ושל אשתי שואלים את השאלה הזו. למה אתם מתעקשים לחזור? מה איבדתם כאן? ובכן, לכל מי שלא נעים לו בארץ, שמחירי הבשר בסופר יקרים לו, הפקקים, התחבורה הציבורית ושאר קיטורים. תשאלו את עצמכם: עם מי תאכלו ארוחת ערב ביום שישי? עם מי תריבו בארוחת צהריים על פוליטיקה או ספורט? הערת אגב, לא רבתי על ספורט או פוליטיקה כמעט שש שנים (פרט לביקורי מולדת קצרים). איפה תמצאו את החבר/ה הכי טוב/ה שאפשר לדבר איתם גם מאוחר וגם על סודות כואבים? היום אני יודע איפה לא - לא בארה"ב, לפחות אני ורבים ממכריי לא מצאנו את החברים האלה כאן.

נוחות זה לא הכול בחיים

הידידים שאתה רוכש והמשפחה הם הדבר האמיתי. לעתים אתה נאלץ להתפשר ובכל זאת לאכול ארוחות משותפות עם עמיתים לעבודה, עם מנהלים ועובדים שלך, לחגוג חגים יחד, לצאת לחופשות יחד, לרכוב יחד. נכון, יש ברירה, בדרך כלל קוראים לברירה הזו בדידות. שלא תבינו לא נכון, נהנינו ברוב המפגשים שהלכנו אליהם. בחרנו ונפרדנו מחברים, כאלו שבאים לשנה, נוסעים לעבודה הבאה. הרגשת ארעיות הייתה חלק משגרת יומנו.

החיים כאן נוחים, קלים. בייחוד אם אתה מועסק בחברת תוכנה גדולה המשלמת לך את כל הביטוחים הרפואיים, כזו שמשלמת 4,500 דולר אחרי שהתרסקת באופניים ושברת איזה חלק בגוף. לא לכל אחד יש ביטוח כזה. ויחד עם זאת, לחיים כאן יש משמעות אחרת, גשמית מאוד. מתי קונים, איפה הכי זול, מתי כבר יוצא אייפון 5? נו טוב, אחרי כמעט שבע שנים אני יכול לומר: כן, אני יכול להמשיך כך, אבל אני לא רוצה. אני רוצה ששלושת בניי ילמדו עברית, אני רוצה שהם יגדלו בסביבה ישראלית, למרות הקשיים ולמרות חילוקי הדעות על איפה לבנות, כמה אסירים לשחרר, את איזה שר או נשיא לשעבר לזרוק לכלא, איך אפשר היה לתקן את הצומת הזה טוב יותר, להשתלט על המרמרה מהר יותר עם פחות הרוגים.

ישראל היא סביבה שיודעת להתאחד ברגעים קשים וברגעים מרגשים. קשה לראות את זה מתוך הקלחת, קשה להבחין באנרגיות שזה מזרים בך. רק כשאתה לא שם ולא מקבל את זה לווריד, רק אז אתה מבין מה חסר לך.

יואב דוברין, מהנדס תוכנה, עובד בחברת תוכנה בינלאומית, נשוי ואב לשלושה.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il