"לא שומעים דבר, אבל מדברים בלי סוף"

במאי 2007 הפרויקט "הזמנה לשקט" יצא לדרך. צוות גדול של מדריכים חירשים הוכשר להדרכות ואני בתוכם. קהל המבקרים החל לנהור בהמוניו לתערוכה, וכל מדריך חירש לקח קבוצה של 12 מבקרים והדריך אותה במשך שעה ורבע.

המדריך מוביל קבוצת מבקרים לתוך המסלול, בו הם נדרשים לא להשתמש בדיבור שלהם ובשמיעה שלהם, הם למדים יחד עם המדריך איך להביע את עצמם במחוות גוף, ובשפת הסימנים וזוכים לשוחח עם האדם החירש ולהכיר מעט מעולמו.

המדריך החירש יוצא עם תחושה מופלאה, הוא הכניס לעולמו אנשים שאינו מכיר, הוביל אותם לבדו ולימד אותם לתקשר בדרך אחרת, הם שוהים בוואקום הפרטי שלו ונוצרת אינטראקציה מדהימה, המדריך זוכה לזה שיקשיבו לו, להיות זה שמוביל ולא המובל. בחדר הדיאלוג, המדריך משוחח עם הקבוצה, שם מתאפשרת דינמיקה נפלאה, לתוכה מתנקזים כל הסטיגמות, התהיות והאי הידיעה, שם המדריך מצליח לנפץ אותם ולתת לקבוצה להציץ לתוך עולמו.

"ישנה הזדמנות ליצור תבנית חשיבתית חדשה"

מבחינתי זה מהפך, קבוצה שלמה נכנסת לסיור כשהיא לא מודעת ליכולתה לתקשר בדרכים שונות, הקבוצה הורגלה לתבנית חשיבתית מסוימת אודות האדם החירש ואז ישנה הזדמנות לבקע תבנית זו, ליצור תבנית חשיבתית חדשה. אחת החוויות התרבותיות הבודדות שזכיתי להיחשף אליה הייתה ההצגה "פריקס", זו הייתה הצגה שהותירה בי חוויה תיאטרלית אכזרית וקסומה כאחד.

יצאתי בסיום ההצגה, מוקסמת ומזועזעת כאחד, אני מודעת להיסטוריה המגוונת של האנשים השונים שהם מודרים מהחברה מעצם היותם שונים, "פגומי הגוף" הוצגו לראווה בקרקסים שונים, עם זאת, כשאתה נחשף להצגה אמנותית שמצליחה להמחיש את הדברים מנקדות מבט תיאטרלית, ההבנה עמוקה יותר והקושי מתעצם, אתה כאדם פרטי ששואף להיות טוב, מכיל את השונה לא רוצה להיות אותו אחד שהיה פעם רץ לראות את הקרקסים ההם.

"התערוכה מעבירה מסר חשוב, מסר שאין שני לו"

הדברים השתנו מאוד מאז, וטוב שכך. חלק גדול מהגדרות השונה קיבלו סובלימציה מילולית, הגמדים נקראים כעת נמוכי קומה, השחורים נקראים אפרו אמריקנים. האדם החירש וכבד השמיעה זוכה להכרה, הוא בר תקשורת. כאן נכנסת לתמונה "הזמנה לשקט", מבחינתי היא מעבירה מסר חשוב, מסר שאין שני לו, אנשים למדים כי האדם החירש לא נטול שפה, הוא בר תקשורת. מסביב לתערוכה זו משתלבת ההעצמה של האדם החירש מהיותו חלק מסביבה מפרה ומאתגרת, המפגשים היומיומיים עם הקהל, הדינאמיקה עם העובדים השונים שכולם תחת קורת גג אחת למדו מהי נגישות ומהי התמודדות עם שפה רבגונית. הסיפורים האישיים שבאים לידי ביטוי בחדר הדיאלוג בהזמנה לשקט.

כיום, אני נמצאת בצד השני של המתרס, כאחראית התערוכה "הזמנה לשקט" אני זוכה להכיר מקרוב את עולמו של כל אחד מהמדריכים החירשים, מדריך כבד שמיעה ששפת האם שלו הייתה השפה המדוברת ומעצם היותו מדריך וחלק ממשפחת הזמנה לשקט, הוא מועצם, הוא זוכה להשתמש גם בשפתו הטבעית, שפת הסימנים, מדריך אחר הורגל כל חייו להסתיר את היותו אדם חירש ואני פתאום רואה אותו מצהיר קבל עם וועדה כי הוא אדם חירש. כל אחד והנרטיב האישי שלו, כולם הגיעו מרקעים שונים ומקומות שונים, לכולנו יחד ישנה מטרה אחת משותפת, לשנות את הדברים, לשנות את הדרך שבה החברה רואה אותנו.

"המטרה היא לשנות את הדרך שבה החברה רואה אותנו"

הזמנה לשקט חוגגת בימים אלו חמש שנים, כולנו שם עוברים מסע יחד, הצוות שמורכב מעובדים חירשים וגם שומעים מהווה מבחינתי סוג של קיבוץ גלויות, למשפחת השקט מתנקזים אנשים שונים, כל אחד

והתרבות האישית שלו, שם כולם יחד נמצאים בתהליך מתהווה של הכלת השונה, לא בתיקון שלו אלא בהבנת השונה ובקבלת התרבות החירשית שלו.

כולנו יחד מאמינים בהחדרת המסר לחברה הישראלית והגלובלית, הדברים יכולים להשתנות, המבקרים נחשפים לעולם חדש דרך הפריזמה האישית של כל אחד מהם, החוויה של כל אחד היא אישית והאחריות האישית נהיית האחריות הקולקטיבית.

המסע לא מסתיים, כל מבקר שיוצא מהתערוכה עם תובנה חדשה מהווה מבחינתי תרומה אדירה לחברה. ההבנה שגם אנחנו חלק מהחברה הישראלית. אני מאמינה גדולה ב"הזמנה לשקט" ובחשיבותה.

• מוזיאון הילדים בחולון מציין 5 שנים להיווסדה של תערוכת 'הזמנה לשקט' – מסע תקשורתי בהנחיית מדריכים חירשים עם 220,000 מבקרים ופרויקטים חדשים וייחודיים, בהם: סדנה לצוותים בארגונים – הכוללת מסע חווייתי, לאחריו מתקיימת פעילות, המקשרת אותו ליומיום הארגוני. במסגרת התערוכה ניתן להגיע גם לסדנאת "גיל לא שקט" המיועדת לאמהות ומתמקדת בתקשורת עם הילדים המתבגרים, ולקורס שפת הסימנים המקנה אפשרות לתקשורת ולהעברת מסרים ללא מילים מדוברות.