"דברים שאני יודעת על ר'": פרק מספר

"דברים שאני יודעת על ר"', מאת אדוה בולה מספר את סיפוריהן של שלוש נשים: רחל, ציירת מתוסכלת שאינה מצליחה ליצור, ופגישה מקרית עם המרצה שלה מימי "בצלאל" מחייבת אותה להתמודד עם הסוד שהיא נושאת עִמה מאז; נעמה בת האחת-עשרה, שגרה בשיכון צפוף וצבעוני בלב נתניה בתחילת שנות ה-80, וכדי להפיג מעט את בדידותה היא מתחילה לעקוב אחר שכנתה החדשה, מורה לפסנתר מטופחת ועדינה כבת חמישים; ונטלי, צעירה מאשקלון שעושה כל שביכולתה למען אהוּבה יוסי, סַפָּר מוכשר אך חסר אמביציה, בהמתנה להצעת נישואין המבוששת לבוא.

לשלושת הדמויות משותפת אותה תחושת בדידות לא נרפאת שמקורה בגעגוע מתמיד לחום של אם, ומשאלה אחת - למלא את החסר.

"דברים שאני יודעת על ר'". ספרה הראשון של אדוה בולה

מתוך הנובלה "דברים שאני יודעת על ר'"

כל מי שגר אצלנו בשכונה יודע דבר אחד: לא חשוב מאיזה בניין אתה או באיזו קומה אתה גר, מה שחשוב זה האם המרפסת שלך היא אחורית או קדמית. האם אתה חי עם הפנים אל הפחים של הזבל או אל מרכז העניינים. השכונה היא כמו הסלון של כולנו. כל מי שרוצה לדעת מה חדש צריך רק לפתוח את החלון של המרפסת וכל החדשות החמות כבר מטפסות לו אל תוך העציצים.

הדבר הכי מעניין שעליו דיברו בזמן האחרון היה השכן החדש. שכנים חדשים הם דבר מאוד נדיר בשכונה שלנו. חוץ מרבקה שהצטרפה לבניין מספר 5 לפני שישה וחצי חודשים לא הגיע אף שכן חדש מאז שהייתי בכיתה ב'. בבניין שלנו למשל, בניין מספר 3, גרות אותן משפחות מהיום שבנו אותו לפני שמונה עשרה שנים, אז אפשר להבין למה העזיבה של משפחת כהן בלבלה את כולם. בכל זאת, מי שרגיל לגור כל-כך הרבה זמן עם אותם שכנים כבר יודע לזהות איזה זבל שייך לאיזה בנאדם, ועכשיו, לך תתרגל לזבל חדש.

השמועות על השכן המסתורי הלכו והתגברו ויום לפני שהוא הגיע התחילו בהכנות לכבודו. מהבית של אנט עלו ריחות של בישולים. לפי אימא, היא כבר מסדרת לעצמה יחס מועדף במכולת. גורמז'אנו יצא עם מטאטא אל הרחבה שבכניסה ולא הפסיק למלמל ש"אף אחד בעיר הזאת לא עושה את העבודה שלו", ואבא היה עסוק בלהוציא את האופניים שלו מהמקלט ולקשור אותם בשורה.

כל זוג הוא קשר לזה שלפניו, לזה שאחריו, ולגדר, ככה שאם מישהו ינסה לגנוב לו אותם, הוא יצטרך להרים את כל הזוגות ביחד ולתלוש את הגדר. אני ישבתי בחצר של הבית הנטוש ודמיינתי איך האנשים שגרו שם מסיימים את ארוחת הערב, משאירים את הכלים על השולחן ויוצאים לשחייה לילית שממנה הם לעולם לא חוזרים. בדיוק כשהגעתי לחלק שבו האישה מנשקת את בעלה ואחר-כך דוחפת את הראש שלו למים והרגליים שלו מתחילות לפרפר, ראיתי את רבקה יוצאת מבניין מספר 5 על העקבים שלה.

רבקה היא האישה הכי יפה בשכונה. ביום שהיא הגיעה כל השכנים עמדו במרפסות לראות איך מרימים פסנתר דרך החלון, ורק רבקה עמדה בצד וכיסתה את העיניים עם היד. כבר מהיום הראשון אימא לא אהבה אותה. "אפשר לחשוב שעושים ברית מילה לבן שלה, שהיא לא יכולה להסתכל," היא אמרה.

רבקה כמעט לא מדברת עם אף אחד ואף פעם לא מתערבת בענייני השכונה. אימא טוענת שזה בגלל שהיא לא מכאן ומתכוונת לעובדה שרבקה היא עולה חדשה מהונגריה שלא מדברת טוב את השפה, אבל אבא אומר שזה פשוט כי היא קיבלה מרפסת אחורית.

לרבקה יש מבט חמוּר, גו זקוף ופנים חיוורות שמאופרות בקפידה. היא תמיד נועלת נעלי עקב מבריקות ולובשת חצאיות גבוהות כאלה שנסגרות ממש מתחת לחזה, ואצלה זה בכלל לא עניין של מוֹדָה. כל מי שרואה את הגוף של רבקה צריך להסתכל עוד פעם כדי להאמין שהיא כמעט בת חמישים. יש לה מותניים צרים כמו האמצע של האגרטל והחצאיות נצמדות אליה כאילו הן יודעות שיש להן הכבוד לעטוף את האגן שלה. אולי בגלל זה נראה שהיא תמיד מתביישת בבת שלה.

כמובן שהיא לא אומרת את זה בקול רם ותמיד כשמדברים על שרה היא אומרת: "שריל'ה? הו, שריל'ה היא ילדה נהדרת." אבל לי לא קשה לראות שאם היה נולד לה תפוח-אדמה היא הייתה גאה בו יותר. אם חושבים על זה, שריל'ה באמת קצת דומה לתפוח-אדמה. היא שמנה מאוד ויש לה פרצוף גדול ושערות ארוכות שנופלות לה על הפנים בלי שום צורה, לא כמו רבקה שמרימה את השיער למעלה גם אם היא רק יורדת לזרוק את הזבל.

אימא טוענת שכל מה שחשוב לאישה הזאת בחיים זה איך שהיא נראית ובגלל זה הבת שלה יצאה ככה. אבל אימא שלי, רק תראו לה אישה יפה היא כבר תמצא מה להגיד עליה. רבקה היא מורה לפסנתר וחדר העבודה שלה הוא בדיוק מול החדר שלי ושל שירי. כמעט בכל יום אחר הצהריים אני מתיישבת על יד החלון ומקשיבה לשיעורים שהיא מעבירה. איך היא אומרת לתלמידים במבטא ההונגרי שלה לשבת זקוף ונוזפת בהם ש"כשגוף מתקפל אז שום צליל לא יוצא בגאווה" וש"פסנתר ומוזיקה בכלל, צריך לנגן עם ראש מורם למעלה!" וגם כשהם טועים היא תמיד מדברת בנימוס ואומרת "בבקשה לנסות שוב סולם גבוה" או "פורטה בבקשה" ואף פעם לא מרימה עליהם את הקול.

החלום שלי היה ללמוד אצלה, אבל ידעתי שאין שום סיכוי שהחלום הזה יתגשם, כי אימא, בכל רגע פנוי, דואגת על כסף ושיעור אצל רבקה עולה שבעים שקלים. לדעתי גם אם היה לנו הרבה כסף היא בחיים לא הייתה נותנת לי ללכת ללמוד אצלה. אבא שלי, לעומתה, דווקא אוהב את רבקה. כמובן שעל יד השולחן בארוחת הערב כשאימא אומרת משהו על איך רבקה מתלבשת פה בשיא החום, אבא מהנהן עם הראש בחומרה, אבל כשרבקה עוברת לידו בשכונה הוא תמיד מנסה להיות מאוד אלגנטי ועושה תנועה כאילו הוא מוריד כובע דמיוני מהראש, למרות שבארון שלו אין אפילו כובע אחד.

כשראיתי אותה יוצאת מהבניין שלה ירדתי מהעץ, נשענתי על הגדר של החצר הנטושה וחיכיתי שהיא תעבור על ידי ותשאיר אחריה טיפת ריח מהמי ורדים. כשהיא הגיעה למקום שעמדתי בו, היא נעצרה.

"שלום, מה שלום אימא?" היא שאלה.

כשלשריל'ה הייתה דלקת ריאות היא אושפזה במחלקה של אימא ומאז כל פעם שפגשתי את רבקה הדבר היחיד שהיא אמרה היה, "שלום, מה שלום אימא?"

אם היא רק הייתה יודעת איך אימא מדברת עליה מאחורי הגב...

"בסדר," אמרתי.

"עבודה קשה זה, בית חולים," רבקה הסתכלה בי ונענעה את הראש שלה מצד לצד.

לא ידעתי מה להגיד, אז פשוט אמרתי: "מחר מגיע השכן החדש."

רבקה טפחה בעדינות על השיער שלה מלמטה לבדוק שכל השערות עדיין במקומן ואמרה: "אצלכם בשכונה להיות שכן חדש זה לא..." היא אמנם לא סיימה את המשפט אבל אני הבנתי למה היא מתכוונת כי היא אמרה 'אצלכם בשכונה' בדיוק כמו אבא.

הייתי בטוחה שהיא תמשיך ללכת אבל רבקה נשארה לעמוד והסתכלה ישר לתוך העיניים שלי. שמתי לב שהעיניים שלנו מאוד דומות. שלי חומות קרוב לאישון וירוקות מהצדדים ושלה בדיוק להיפך, ירוקות באמצע וחומות מסביב. פתאום היא הניחה את היד שלה על הכתף שלי ושאלה: "ומה שלומך את?"

לא ידעתי מה לענות. זאת לא שאלה ששואלים אצלנו. משכתי את הכתפיים שתדע שאין לי תשובה.

רבקה המשיכה להסתכל עלי, "למה את לעמוד ככה מכופפת?" היא שאלה. שתי כפות הידיים שלה היו מונחות על הכתפיים שלי והריח של הוורדים עשה לי סחרחורת.

"לא עשית שום דבר רע," הוסיפה ומתחה אותי כלפי מעלה, "נכון, או לא?"

הנהנתי, אפילו שלא הייתי בטוחה שזה נכון.

"ככה יותר טוב," רבקה נראתה מרוצה. "להתראות," היא אמרה, משאירה אותי לעמוד זקופה כמו עמוד חשמל באמצע השכונה.

כשחזרתי לעץ הוצאתי את היומן מהתיק וכתבתי בכתב גדול:

דברים שאני יודעת על ר':

1. לא אוהבת את השכונה.

2. מתעניינת גם בילדים.

3. מסתכלת ישר לתוך העיניים.

4. יש לה כפות ידיים מאוד חמות.

אחר-כך הסתכלתי על החלון שלה עוד הרבה זמן אפילו שידעתי שהיא לא בבית. הווילונות האדומים התנפנפו פנימה והחוצה כמו פעימות של לב.

"דברים שאני יודעת על ר'", מאת אדוה בולה. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 222 עמ'.