משבר גיל 40: עוזבת את הבית ומתחילה מחדש
עכשיו כולם כועסים עלי, כי עשיתי כל מה שהם בטוחים שאסור, עזבתי את העבודה ואני מתכוונת לעזוב גם את הבית. וזה לא שפתאום רע לי, דווקא בסדר גמור, זה פשוט שלא מספיק לי ה'בסדר' הזה יותר, אני רוצה מצוין, אני רוצה לחיות ולהיזכר מי אני ומה אני באמת
'העבדים' יעבירו גלגול חיים שלם בתפקיד הקורבן, וימצאו מיליוני נימוקים וסיבות לקיפאון, כשלמולם יעמדו זקופים ובטוחים אלה שלעולם לא ירפו. האחרונים ילחמו בשיניים וברגליים בכל מה שיש או אין להם רק כדי להצליח, לשנות, לשבור דפוסים ולבעוט בכל "גזרות הגורל".
חייתי את מה שכולם סביבי חלמו להיות
גאלה השתייכה לקבוצת "העבדים". היא העבירה שנים בלשבת על הגדר, להימנע מלבחור. התוצאה הייתה תחושת פנימית של כעס וכשלון מתמיד, גם כשבעצם הצליחה. זה משהו מבפנים שבעט ולא הרפה, אי שביעות רצון מבטן.
גאלה הגיעה אלי אחרי שקראה את הטור שלי וביקשה להעלות את כל המחשבות והרצונות שלה על הכתב, להסביר לעולם מה פתאום השתנה בה, ודרך המילים אולי גם להבין בעצמה.
"כל החיים חייתי את מה שכולם סביבי חלמו להיות", היא אמרה לי. "הלכתי לצבא והייתי קצינה, ממש כמו אבא. למדתי באוניברסיטה בלי הנאה, רק כי ככה צריך, ועל תואר שני, בכלל לא הייתה שאלה. הגשמתי חלום ששני ההורים שלי לא מימשו, ולי לא נותרה ברירה אלא לסיים אותו בהצטיינות.
"אחר כך התחתנתי ואחרי פחות משנה נולד בני הבכור. את בעלי אהבתי אבל מעולם לא הייתי מאוהבת בו. הוא היה ה'בחירה הטובה' - מבוגר ומלומד, ממשפחה נהדרת, ואני הייתי פחדנית וצעירה מדי. הושטתי את האצבע והבטחתי שלנצח, ולעד, והבטחות. כך שיננו באוזני מהיום שנולדתי, שהבטחות צריך לקיים, ואם קשה - אז מתגברים, נושכים את השפתיים וממלאים את אוויר בריאות, רק לא נשברים.
40 שנות עבדות
"לפני חודש שיניתי קידומת, אני בת ארבעים. רונן כבר גדול ועוד מעט מתגייס לצבא, ובעלי בקושי בבית, עסוק עד מעל הראש. הם חושבים שאני עוברת את משבר אמצע החיים, משבר של גיל ארבעים, שפתאום התעוררתי ואני לא חושבת צלול, פועלת בגחמנות ובלי טיפת שכל. אבל זה לא נכון, אני ערה כבר הרבה שנים, רק שאף פעם לא העזתי לקום."עכשיו כולם כועסים עלי, כי עשיתי כל מה שהם בטוחים שאסור, עזבתי את העבודה ואני מתכוונת לעזוב גם את הבית. וזה לא שפתאום רע לי, דווקא בסדר גמור, זה פשוט שלא מספיק לי הבסדר הזה יותר, אני רוצה מצוין, אני רוצה לחיות ולהיזכר מי אני ומה אני באמת. אני רוצה לגדול ולצמוח, להצמיח כנפיים כדי לעוף רחוק, ולא לוותר לעצמי יותר לעולם.
"את המכתב הזה אני רוצה לכתוב להורים שלי, זה אולי קצת מצחיק שאשה בגילי עוד צריכה להסביר להורים את הבחירות שלה, אבל אני הילדה שלהם, הקטנה שלהם, וכל מילה או כעס גם היום, בדיוק כמו פעם, מכווצת אותי ומביאה אותי לכדי דמעות, ואני לא רוצה לכעוס ולא רוצה לשתוק יותר, אני רוצה את החיים שלי לעצמי.
"חשוב לי שהם יקבלו את הבחירות שלי, יבינו את האמת שלי, עד כמה שהם יכולים, כי פערי הדור ופערי המחשבה לפעמים משאירים חורים שחורים בהבנה, ואני מקווה שאצליח בעזרת המכתב הזה, אולי, לגשר עליהם".
חברות חשובה, אך כשהיא לבדה, היא לעולם לא מספיקה
וכך הולך מכתבה של גאלה: "אמא ואבא, אני כותבת לכם היום, לא כדי לקבל את האישור שלכם ואולי רק קצת. אני כותבת בעיקר בשביל שתכבדו את הבחירות שלי. אני יודעת שאתם חושבים שעבודה מסודרת ומעמד כמו שלי לא עוזבים, ובטח לא מפרקים את הבית בגלל תחושת חמיצות וחוסר סיפוק, או כמו שאמרת אמא, רגע לפני החתונה כשהעזתי ללחוש שאני לא מאוהבת, 'התאהבות עוברת, כבוד וחברות נשארים לעד'.
"אז היום, אחרי יותר מדי שנים, אני יכולה לומר שטעית אמא, או לפחות שאצלי זה לא עבד. חברות היא דבר חשוב ונהדר, אבל היא לבדה פשוט לא מספיקה, וכבוד, אותו אני כל בוקר מחדש מאמנת עצמי להרגיש, הוא לא משהו שמחליטים עליו. כבוד זה משהו שטורחים סביבו ומטפחים אותו.
"אני רוצה להמשיך לעבוד ולחיות, אך הפעם עם הרגש. אני מתגעגעת לילדה שהייתי, זאת שחלמה חלומות ובראה עולמות מקבילים. אני רוצה לטייל במציאות בה אני המחליטה, לגדול אל עתיד שאבנה לי לאט ובאהבה. אני חייבת להקשיב לרחשי הלב שלי, כי הוא לא מרפה. חייבת לקחת את הסיכון כדי להעניק לעצמי סיכוי.
"אני מקווה שתבינו שהבחירות שלי הן שלי, ואין טעם לכעס או לעלבון, גם לא למניפולציות ואיומים. אני ילדה גדולה ויש לי את הזכות לבחור, לראשונה בחיי, בדרך שאני מאמינה שתעשה לי טוב, גם אם לכם היא נראית לא אחראית או בלתי הפיכה.
"מגיע שלב בחייו של אדם שהוא עושה חשבון נפש. אני בטוחה ששניכם יודעים איך זה מרגיש, שלב בו הוא מסתכל לאמת בעיניים ובודק איך עברו חייו ומה עשה איתם עד עכשיו. אני בדקתי, נעצתי חזק את המבט וגיליתי שצער ותחושת החמצה ממלאים את הבטן, ובמקום להרגיש שלמה ומלאה הרגשתי ריקה ומאוכזבת.
"אני יודעת שכל מה שאי פעם רציתם הוא שיהיה לי טוב, אז נסו לזכור שגם אם אני מתנהגת ועושה דברים שאולי נראים לכם טיפשיים, אני מאמינה בהם בכל ליבי. אנא האמינו בי גם אתם, ותנו לי את ברכת הדרך, כי בלעדיכם אצליח אבל לאט יותר ובלב כבד, וזו מעמסה שאני לא רוצה להרגיש ובעיקר לא לגרום לכם. תנו לי בטחון, תחושה שאתם כאן מעודדים ותומכים בכל החלטה, או לפחות לא כועסים, כי גם אם אתם לא ממש יודעים, זה הדבר העיקרי שיחזק אותי, וייתן לי את הכוח".
מי קבע שאין ברירה?
אחרי שגאלה יצאה מביתי, נשארתי לשבת בשקט עוד שעה ארוכה. הייתי גאה בה, בזרה הזו שמעיזה, שלא מוכנה להתפשר ולצעוד כבויה בתלם "המואר", רק כי ככה מצפים ממנה. בעיקר עברו בראשי כל האנשים שאני אוהבת. חשבתי מי מהם באמת מאושר, מי חי את חייו כמו שדמיין לעצמו, כשעוד היה זמן לחלום בהקיץ ולהאמין שהכל מתגשם. התשובה הייתה מאכזבת, כי מתוך עשרות שעלו בדעתי, מצאתי רק שניים בקושי, שחייהם קרובים לחלום.
זה מילא אותי עצב, העובדה שיש אנשים שפשוט נכנעים ומוותרים, שמתעלמים מרצונות, שכבר לא שומעים את הקול הפנימי. אנשים שבויים בתוך עולם של מוסכמות ותכתיבים שהתוו מראש, אנשים שחיים בתחושה שאין להם יכולת או ברירה.
אבל יש ברירה, כי החיים אינם מסלול קבוע מראש, גם כשלפעמים נדמה שכן, ואם יש משהו באמת מרגש במהלך 70 או 80 השנים שהוקצו לנו, הרי שזו דווקא אי הוודאות, היכולת המופלאה הזאת לשנות, ליצור ולברוא מציאות.
ונכון, לברוא מציאות זו אמירה מעצבנת כי בסופו של יום היא בנויה מעבודה קשה ומייגעת, אך גם המתגמלת ביותר, כי אין דבר יותר מספק מתחושה של הצלחה, גם אם היא קטנה ומזערית, תחושה של סיפוק והגשמה, של שליטה בחיים, זהו הניצחון האמיתי.
לכל הכתבות והעדכונים - כנסו לעמוד הפייסבוק של ערוץ יחסים
שחר הדר כותבת מכתבי אהבה לפרנסתה, ובעלת "טקסטורה - מילים של אהבה"
לפנייה לכתב/ת 
