רוצים לחנך אותם? אז תפסיקו כבר לצעוק!

אנחנו, כהורים, מהווים מודל לחיקוי עבור ילדינו. אם אנחנו משתמשים בכוח – אנחנו מלמדים אותם ששימוש בכוח הוא לגיטימי. אם נצליח להדגים בהתנהלות שלנו שקונפליקטים נפתרים בדרכי שלום, כלומר באמצעות דיבורים, ניצור חברה נעימה יותר וכוחנית פחות.

כיצד ניתן לעשות זאת? בשיטת התקיפות האדיבה. התקיפות, במקרה הזה, היא אך ורק כלפי עצמינו: אנחנו לא נכנעים לפתור את הקונפליקט בכוח. האדיבות - כלפי הילדים.

הכתבות הקודמות בסדרה:

"אני רוצה עכשיו!"; איך לגמול ילד מפינוק

"אני סתם לוזר": איך לגרום לילד להאמין בעצמו

איך לגדל ילדים עם דימוי עצמי גבוה? 7 עצות

"אני סופרת עד 3"; איך להפסיק את מאבקי הכוח?

בלי "איך היה בגן?": הדרך לתקשורת אמיתית עם הילד

חם? אז מה! תנו לה לנעול מגפיים

הדוגמה הבאה אולי מדגימה את ההבדלים יותר מכל בין הגישה האלימה והכוחנית לבין שיטת תקיפות האדיבה. אתם עולים עם הילדים לרכב אבל חוששים לנהוג כי הם משתוללים במושב האחורי. במקום לתבוע מהם התנהגות נאותה ולהודיע להם מה הם צריכים לעשות ("אלף פעמים אמרנו לכם להפסיק עם המכות והצעקות באוטו!!!") יהיה יעיל הרבה יותר להצהיר מה אנחנו נעשה: לא נוכל להמשיך לנהוג כאשר רבים ומרעישים באוטו. אנחנו זקוקים לשיתוף הפעולה שלכם ואנחנו סומכים עליכם שתסתדרו. אם יהיה ריב – נעצור בצד עד שתשלימו, ואז אפשר יהיה להמשיך בנסיעה. התקיפות היא כלפי עצמי – ההורה. האדיבות היא כלפי הילד – אנחנו פונים אליו בטון מכבד.

דוגמה נוספת למצב שכזה ניתן למצוא בסיפורה של נגה. נגה רוצה לנעול מגפיים לגן. "יהיה שרב היום", מסבירים לה ההורים. אבל נגה מתעקשת לנעול מגפיים. חלק גדול מההורים היו פשוט מכריחים אותה לנעול נעליים ("אני סופר עד שלוש!!!"), אבל במקום לנקוט בגישה זו נסו לאמץ שוב את עיקרון התקיפות האדיבה.

מתחילים בכך שאנחנו מסבירים שהחזאים צופים שיהיה שרב וממליצים לה לנעול סנדלים. היא ממשיכה להתעקש שהיא רוצה לנעול מגפיים? תנו לה. הרי זה לא מסוכן, ולכל היותר יהיה לה לא נוח. התקיפות, כרגיל, היא כלפי עצמי (ההורה): אני לא נועל לה סנדלים בכוח! האדיבות היא כלפי נגה: מסבירים ומציעים לקחת סנדלים בשקית לגן. אם יהיה לה חם – היא תוכל לחלוץ מגפיים ולנעול סנדלים.

ומה אם פגשתם אותה בתום היום נעולה במגפיים כשהיא אומרת "דווקא היה לי נעים"? שוב, התקיפות היא כלפי עצמי: לא אומרים "את ילדה עקשנית" או "את חייבת תמיד לעשות דווקא". האדיבות מפונית כלפי נגה: אני שמח/ה שהיה לך נעים!

ואם פוגשים אותה בתום יום הלימודים כשהיא נועלת סנדלים ואומרת "היה לי חם עם המגפיים?" כרגיל, התקיפות היא כלפי עצמי: להימנע מאמירות כמו "אמרתי לך!!!" או "ידעתי! תמיד את חייבת להתעקש. ברור שאני צדקתי". האדיבות מפונית כלפי נגה: אני שמח/ה שנעלת סנדלים, כיף לי שהיה לך נעים!

אל תנסו ללמד אותם לקח

ישנם הורים שוודאי שואלים אתעצמם בשלב זה: אבל למה צריך להביא לה סנדלים לגן? התשובה פשוטה: דוגמה אישית המאפשרת בחירה וחוויה של התוצאה (חם לי, לא נעים לי) ומאפשרת למידה בתנאים של חיבה. אנחנו נמצאים כאן כדי לעזור לילד שלנו להכיר את עצמו ואת העולם וללמוד מהי הדרך המתאימה לו, אנחנו רוצים לעזור לו להסתדר בעולם המורכב הזה. לכן לא נקשה עליו, אלא נאפשר למידה: נביא סנדלים בשקית לגן, כדי שהיא תוכל להחליף במהלך היום.

חשוב גם שלא להיכנס למלחמות על צדק ולנסיונות "ללמד אותם לקח" (במקרה של נגה על ידי כך שהיא תבלה בגן משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים במגפיים, בלי אפשרות להחליף למשהו נוח יותר). זו לא כניעה שלנו, ההורים. מדובר בליווי חם, אוהב ותומך בילדים שלנו.

ילדים רוצים להשתייך ולהשתלב. הם לא רוצים להפריע, להציק, להטריד ולעצבן. הם מפתחים התנהגויות מפריעות כאשר

תחושת השייכות שלהם אינה זוכה למענה מתאים. לכן במקום לצעוק עליהם ולהעניש אותם (ולאשר את תחושתם: מקומי פה לא מובטח), נשקיע מאמצים אמיתיים בבניית מערכת יחסים המושתתת על כבוד ואמון: ההורים הם מנהיגי המשפחה. הם המבוגרים האחראים והמומחים והם יובילו את המשפחה על פי ערכיהם. ההורים יבססו מערכת של חוקים וגבולות, מתוך מטרה לאפשר לילדים להתנהל בתוך מסגרת מוגנת ובטוחה (אצלנו אוכלים ארוחת ערב בשעה שבע; בבית שלנו מתרחצים כל יום). בתוך המסגרת הזו הם יאפשרו לילדים חופש רב לבחור: רוצה סלט או חביתה? מעדיף אמבטיה או מקלחת?

הבעיה המוצהרת בחיכוכים מסוג זה היא לרוב לא הבעיה האמיתית: ילד שלא רוצה להיכנס לאמבטיה אומר לנו בהתנהגותו דבר נוסף, ואותו עלינו לפענח. הוא אומר, למשל: תפסיקו להחליט עלי! שתפו אותי, התייעצו איתי, תנו גם לי לבחור. אם ננהל עימו שיחה נעימה ומכבדת, נסביר את הערך העומד מאחורי רעיון האמבטיה (אנחנו שומרים על בריאותנו) ונאפשר לו לבחור (להתרחץ לפני או אחרי ארוחת הערב, לעשות אמבטיה או להתקלח) – הוא כנראה ישתף פעולה.

במקביל, נדאג לטפח את תחושת השייכות שלו. ילד שמרגיש שייך רוצה לשתף פעולה, שמח לתרום, להועיל ולהוות חלק מהמשפחה שלו. מכאן שהדרך אל האושר עוברת דרך תחושת השייכות, דרך התקיפות האדיבה ודרכי החינוך המומלצות.

הכותבת היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית יישומית, מורה במדרשה להנחיית קבוצות, מכון אדלר