רופוס וויינרייט בהופעה: פה גדול, קול ענק

לא פשוט להיות רופוס וויינרייט, במיוחד לא בשנים האחרונות. בין המועמדוּת לגראמי, ההפיכה לאב לראשונה בחייו ועד למות אמו, זמרת הפולק קייט מקגריל (שאיתה אף הופיע כאן לפני כשלוש שנים וחצי), הוא גם הוציא אלבום חדש עם המפיק הבריטי הסנסציוני, מארק רונסון.

עם האלבום הזה שנקרא "Out Of The Game", הוא נחת אמש בחוות רונית. אולי לא המקום הכי מתאים להופעה של וויינרייט אבל, התחושה הקצת מביכה הזאת של "אולי-בכלל-הגענו-לפה-לאיזו-חתונה-בטעות", (בכל זאת, היה שם דוכן נקניקיות מימין ודוכן פוקצ'ות משמאל, מתי לאחרונה נתקלם בדבר כזה בהופעה?), נעלמה ונשכחה ברגע שרופוס ולהקתו עלו לבמה. או יותר נכון, בדיוק ברגע שהוא התחיל לשיר.

רופוס ווינרייט. קול חשוף (צילומים: עידו ארז)

וויינרייט פתח עם פצצת רגש ממוקדת ומדוייקת - השיר "Candles", מתוך האלבום החדש. חשוף לחלוטין, ללא ליווי רקע, הוא נוגע בקולו המרטיט בקהל אקלקטי שמורכב מבני 20 ועד זוגות בני 50 ו-60, ונדמה כי לרגע הוא באמת הצליח לרגש כל אחד מהם. זה גם כנראה מה שהצליח להשכיח, או לפחות לרכך מעט את העובדה שעלה לבמה לבוש בחולצת פאייטים שחורה וחליפה שנראית כאילו וויינרייט התנגש חזיתית בעדר פרות פלסטיות.

בניגוד לביקורו הקודם בארץ, הפעם וויינרייט מגיע מגובה באורקסטרה שלמה. זמרות ליווי, מתופף, שני גיטריסטים, קלידנים ובסיסט, כשהוא עצמו מלהטט מדי פעם בין הפסנתר לגיטרה. בשיר השלישי, "Barbara", הוא כבר נפתח אל הקהל, מוריד את משקפי השמש ומתחיל בפלירטוט הכה מוכר שלו עם המעריצים. מסיבה כלשהיא, הוא מחליט להקדיש את השיר הבא לאיזה "אתלט אידיוט מהאולימפיאדה". כשהבין שהסתבך קצת עם מה שהתכוון להגיד, צעק בפשטות "קדימה בואו נתחיל כבר!" וזרם לשיר הבא.

את הריטואל הזה שבו הוא חולק את מה שעובר לו בראש באותו הרגע, הוא ממשיך עד סוף ההופעה, כשבין שיר לשיר הוא פולט כל מה שמתחשק לו. וויינרייט הוא בין האמנים היחידים שיכולים לעשות את זה ולא לצאת טרחניים ודיוותיים מדי, בעיקר בגלל כמויות אדירות של כריזמה, חן וכן, גם כישרון ענק לכתוב שירי אינדי פופ מלודיים שנשמעים כמו פסקול מתקתק של סרט אמריקאי עצמאי.

רופוס וויינרייט. אומר מה שעובר לו בראש

"בואו נחזור לתקופה בה הייתי רזה להחריד ואומלל, כן הייתי אומלל. טוב, אני בסך הכל מנסה להצחיק אתכם, זה כאילו קטע יהודי כזה. בחייכם, יש לי קשר לליאונרד כהן". המעריצים כבר שלו, מתמסרים מרצון לפסנתרן הג'וקר, ו-וויינרייט בתגובה זורק את הקהל אחורה בזמן ועובר לשיר את "April Fools", מתוך אלבום הבכורה שלו.

גם כשהוא שולף שירים מתקופה אחרת שמסמלת בעיקר רופוס אחר, מעט נוגה יותר - ההשפעה של מארק רונסון עדיין ניכרת. הסאונד החם, הסקסי שמשחק בין הגרוב השחור של הסבנטיז לביטים האלקטרוניים, נשמע כמעט בכל קטע. אולי קצת לא נעים להודות אבל, אפילו הסקסופון הכל כך קיטשי סטייל קני ג'י - נשמע פה טוב.

באמצע ההופעה, וויינרייט יורד מהבמה ומשאיר אותנו עם טדי תומפסון, חבר הלהקה שלו. האיש הפשוט הזה עומד מולנו כשידיו תחובות עמוק בתוך כיסיו, מוציא פתאום קול אדיר שמשאיר את הקהל מרותק. אחריו עולה אחת מזמרות הליווי של וויינרייט, קריסטל וורן, מעין שילוב של טרייסי צ'פמן ובילי הולידיי. אלה שלא ניצלו את ההפוגה לרוץ ולקנות שתייה, התענגו מכל רגע.

גם הקיטש עובר אצלו טוב

"היי, אתם יודעים שהשיר הזה הוא לאו דווקא על העיר יריחו, כן? הוא בעצם על כל עיר שתבחרו. אני אישית אוהב מאוד את קליפורניה, אגב. יש כאלה ששונאים אותה ויש כאלה שמתים עליה, אני מאד אוהב אותה. מה אתם אומרים על קצת מחיאות כפיים עבור לוס אנג'לס? הוליווד?". וויינרייט חזר לבמה בפול פאואר ומבצע את "Jericho" ואת "Something We Need" ומיד אחר כך נותן ביצוע מלא אנרגיות ל-"Perfect Man

".

לאחר מכן, הוא כאילו מבקש להרגיע את הקהל ושר עם זמרת הליווי השנייה שלו, שריז בלאקמן, את "One man guy", מעין שיר קאנטרי בלוז על העדפתו של גבר להיות לבד, לחיות בגפו ולהתרחק מהסביבה.

אגב, לרגע חששתי שקולה הפנומנלי של בלאקמן פשוט יקרע את הרמקולים. לאורך ההופעה רופוס נע כמו במעין הפרעה דו-קוטביות, אבל חיננית כמובן, בין הקצב, המלודיות והביטים - למלנכוליות הרכה הנעימה והעוטפת שאליה התוודענו באלבומיו הראשונים. אולי זאת למעשה הדרך היחידה (והחכמה) עבורו להימנע מיצירה של רצף שירים שנשמעים כולם פחות או יותר אותו הדבר. ההפרדה הזאת שהוא יוצר פשוט נותנת גוון אחר, מעט עמוק יותר להופעה.

דו-קוטביות עם חן בלתי רגיל(צילום: עידו ארז)

למען האמת, לא הייתי בטוחה למה לצפות בהופעה הזאת. האם זה יהיה חוג דרמה למתחילים מצד וויינרייט, או שאולי הביצועים יהיו מעט אנמיים וחיוורים?

לשמחתי הרבה הוא לא איכזב. הסאונד היה מצוין והביצועים, הו הביצועים, היו מעולים וחמים כיאה לפרפורמר אמיתי.

להדרן הוא עולה לבדו אל הפנסתר. "אתם יודעים, כל הלילה חלמתי על אמא שלי, אז זה אומר שהיא בטוח כאן. אז אמא, אם לא אכפת לך, אני צריך קצת עזרה עם השיר הבא. הוא קצת קשה".

וויינרייט שר את "On My Way To Town" ודממה משתררת בקרב הקהל. "או היי, התקרבתם קצת, זה ממש נחמד!", הוא שוב חשוף ללא ליווי ברקע, מקנח עם אחד השירים הכי טובים שלו, "Poses" ומשאיר את המעריצים עם חיוך מתוק-מריר על השפתיים.

רופוס וויינרייט יופיע פעם נוספת הערב (ב') ברדינג 3 שבנמל תל אביב.