הבאנו ביכורים עם איילת גונדר-גושן

מה גרם לאיילת גונדר-גושן (30), פסיכולוגית קלינית באמצע הפרטיקום, לכתוב רומן העוסק בתקופה הדרמטית של טרום תקופת הקמת המדינה? אחרי לימודי תסריטאות בסם שפיגל, ומערכת יחסים ארוכה עם הכתיבה, היא הבינה שהדבר שישלים באופן המלא ביותר את התחום הפסיכולוגי בחייה הוא ספרים. וכך נולד הספר "לילה אחד, מרקוביץ'".

• רוצים לקרוא פרק מ"לילה אחד, מרקוביץ'"? היכנסו לכאן!
  

"העיסוק בבני אדם מהתחום הפסיכולוגי, וכן בכתיבה, הם לגמרי מתאימים. גם בטיפול יש נרטיב: אדם בא ומספר לי סיפור. כמטפלת אני צריכה להבין, האם הסיפור מציאותי או דטרמיניסטי? האם ניתן לשנות אותו? בטיפול אני מקשיבה, ואילו בכתיבה אני אקטיבית כלפי הדמויות שלי. בשני התחומים אני מנסה לייצר מבט מפוקח, ומצד שני - גם חומל. מה שבטוח, גם בפסיכולוגיה וגם בכתיבה, אי אפשר להיות רק עם רגל אחת. צריך להיות שם באמת".  

איילת גונדר-גושן. פסיכולוגיה וכתיבה משלימים זה את זה (צילום: אלון סיגווי)

על מה הספר שכתבת?

"זה רומן תקופתי שמתרחש ב-1938, אבל בעיני, בסופו של דבר, פעם זה עכשיו. את יכולה לבטא סיפור שיתרחש גם על מאדים, אבל הוא תמיד מייצג דיבור עכשווי. אדיפוס או ליזסטרטה, וסיפורים מהמיתולוגיה היוונית - כשאתה קורא אותם היום, הם מדברים אלייך.

"האהבה הספציפית שלי לתקופת טרום מלחמת העולם השניה, מזכירה לי כניסה למכונת זמן: יש משהו בתקופה הזאת של המיתוסים הישראלים, שהוא מדהים בעיני.

מרקוביץ', הגיבור הראשי, הוא איש נורא קטן בתקופה נורא גדולה. הוא חלק מדבר הירואי. הרומן מספר על כך שהוא אמור להתחתן עם אישה אירופאית ולהבריח אותה לארץ ובכך להציל אותה -שחתונות כאלו אכן התרחשו דאז, וזה מבוסס על פיסת היסטוריה אמיתית.

"מה שמפתיע, שחלק מהם לא מיהרו להתגרש גם כשהגיעו לארץ והמשימה הסתיימה. נחשפתי לזוג מבוגר כזה, שהכירו דרך מבצע ההצלה, אך באמת נשארו ביחד. הוא לא הסכים לתת לה ללכת. ברומן שלי אדם קטן נוסע למבצע הצלה הירואי, נכנס לתפקיד של נבל ומתחתן באופן מודע עם אישה שלא אוהבת אותו ולא תאהב אותו, בעוד כל המפעל הציוני עומד לו על הגב ורומז לו שהוא מפריע לאתוס - והוא פשוט לא מוותר. על זה רציתי לכתוב". 

"המון זמן הסתובבתי עם השאלה. ההוצאה כבר לחצה עלי לבחור. הרגשתי שזה כמעט כמו שאי אפשר לתת לילד שם עד שהוא לא נולד ורואים אותו. אבל בספרים זה לא עובד ככה. השם שנבחר הוא בעצם שורה מאוד משמעותית בספר. נראה לי נכון להתחיל סיפור במקום קטוע ושבור - שגם מתחבר למהות של הספר. המיתוסים הגדולים שגדלנו עליהם מוצגים בעלילה דרך בעין אחרת. לא כנושא עגול ושלם".

על איזה ספר ילדים גדלת?

"'האריה המכשפה וארון הבגדים'. אגב, יצא לי לקרוא את הרומן כמובגרת, וזה ממש לא מומלץ. זה כמו להיות שוב עם איזה אקס. הדמויות דידקטיות והספר הוא מאוד נוצרי. בתור ילדה את מתייחסת לספר כפשוטו: יש גיבורה שאין לה חברים, והיא נכנסת לארון ובצד השני יש ארץ פלאים. היה לי ארון קיר ענק כילדה, והייתי בטוחה שאם אני אחפור מספיק זמן בין הסוודרים, אני אמצא את ארץ הפלאות בצד השני. זה לא קרה.

"זה כמו שכמבוגרים אנחנו מבינים שהעץ הענקי שטיפסנו עליו בילדות, פתאום מגיע לנו עד הפופיק. אבל אם הספר שלח ילדה לחפור בתוך ארון קיר - אז הוא עשה את העבודה".

מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

"היתה לי זכות מאוד גדולה לשמוע דעה על הספר מהסופרים אשכול נבו ודורית רביניאן. את הספר של אשכול, 'ארבעה בתים וגעגוע', קראתי בדרום אמריקה, ולא יכולתי לעזוב אותו. את הספרים של דורית רביניאן הייתי מחביאה במגירה בחדר בצבא, כמו סוד שצריך לשמור עליו. שניהם עזרו לי המון במשובים שלהם. דורית לימדה אותי את אמנות המחיקה. בנוסף, הייתי שמחה לשמוע את דעתו של ג'ורג' אמאדו".

איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?

"הזכרתי את אמאדו, וגם רומן גארי השפיע עלי מאוד. ברומן שלי אני מתעסקת בשתי עמדות ספרותיות: ציניות מול אהבת אדם. אהבת אדם מתרחשת לא מתוך עיוורון, אלא מתוך עיניים פקוחות. אני רוצה לקחת את זה מאמאדו. שני הסופרים האלו אוהבים את הדמויות שלהם משום שהן פגומות, וזאת עמדה חשובה לסופר וגם לפסיכולוג".

מה התגובה הכי מפתיעה שקיבלת על הספר?

"התגובה הכי מרגשת היתה מבן זוג שלי שליווה את הכתיבה, ואמר לי כשהעותק

הראשון הגיע: 'נולד לנו ספר'. התגובה הכי מצחיקה היתה מסבתא שלי שבאמת חיה בתקופה ההיא. היא נורא התרגשה מהספר. אבל הקטעים של הסקס המתואר בלבלו אותה לגמרי. 'בזמנו עשינו את זה', היא הסבירה, 'אבל לא דיברנו על זה'". 

יש לך איחולים לספרות הישראלית?

"הרעיון של השתנות מתמדת. כשמשהו חי - הוא משתנה כל הזמן. אני מאחלת את השינויים לספרות הישראלית".

מסר לקוראים:

"יש לי סיפור שאני רוצה לספר. מקווה שתאהבו אותו".