ספרים אלימים על הסכין
בספרה "אספלט" מתמודדת מיכל פיטובסקי עם אלימות בגיל הנעורים. בעקבותיו, היא מספרת על עוד חמישה ספרים שבהם האלימות עומדת על מרכז הבמה. ספרים על הסכין עם סכינים
תמיד הייתי מאוד רגישה למופעים של אלימות. לרוב אני פורצת בבכי באמצע צפייה בסצנה אלימה, גם בסרטים כמו "שוטר בגן ילדים" או בפרסומות קצרות. העובדה שאני מרבה לעסוק באלימות בכתיבתי נראית סותרת לנוכח הרגישות הזאת, כאילו אני כותבת יצירות שהייתי מתקשה לקרוא כקוראת חיצונית. לא פעם הרהרתי בכך, ולא הצלחתי למצוא לכך הסבר.
- הבלשים הספרותיים של דרור משעני
- ציפי שחרור על הפסקול שבספרים
- ארון הספרים יוצא מהארון של יובל בן-עמי
הרגישות שלי משתנה בהתאם לשימוש שהיצירה עושה באלימות. חלקן עונות על הסקרנות להרגיש משהו נורא בלי לחוותו על הגוף. חלקן משתמשות באלימות כדי ליצור מתח שישאיר את הקורא מרותק לעלילה או חושש לגורל הדמויות. בחרתי לציין כאן ספרים שמדברים על אלימות בהקשר של מוסר.
כל יצירה שמתייחסת למוסר בלי לחנך ולהטיף, מתחייבת להציג תפיסת עולם מורכבת ולא חד-משמעית. לכן, בסיום קריאת הספרים שהבאתי כאן, לא הרגשתי שקיבלתי תשובות נעימות ומרגיעות, להיפך, הרגשתי לפתע רדופה על ידי שאלות, מוטרדת האם אי-פעם נוכל להיפטר מהאלימות, ובאיזו מידה יכולה האנושות לרסן אותה.
"קולהאס ואחרים", מאת היינריך פון קלייסט
הנובלה המופתית שנמצאת בכותרת הקובץ מספרת את סיפורו של קולהאס, איש הגון וישר מידות, ש"נדפק" על ידי בעל אחוזה. הוא דורש ממנו כסף שלא כדין, משחית את סוסיו ומכה את משרתו. בתמורה, קולהאס דורש צדק וחוק, אך שוב ושוב נדחה על ידי הבירוקרטיה. מאבקו של קולהאס מסלים עם כל שלב, עד שהוא הופך למסע נקמה חסר פרופורציה, בשם הצדק, שכבר הופך להיות מושג מעוות.
הנובלה מטיבה כל כך לתאר את אי-היכולת לבחור תגובה הולמת לאלימות, במקרים שהצדק רק מתחפש לצדק, ונדמה שהרשע לועג למאמציך להיות בן אדם הגון. כמו כן היא מתארת את הזעם המכלה, שהופך מהר מאוד כל עקרון נעלה לאובססיה פרטית של האדם הזועם וצרכיו האגוצנטריים.
"בעל זבוב", מאת ויליאם גולדינג
מטוס המתרסק על אי בודד מותיר חבורת ניצולים, ילדים אנגליים מחונכים, לשרוד בתנאים הקשים. די מהר, מתגבשת החבורה מסביב לכוח וליכולת להשליט פחד. מי שדחוי ונלעג הופך להיות הדבק החברתי של הקבוצה, אשר דרך ההתעללות בו כולם מוצאים נחמה. תמונות שגרתיות בכל בית ספר ממוצע, ובכל זאת משורטטות במבנה רב עצמה ומטלטל. "בעל זבוב" נחשב מהפכני, משום שתיאר ילדים לא כמלאכים תמימים, אלא כאנשים המסוגלים לאכזריות רבה ולברבריות. הוא משרטט את המרחק הקצר מאוד שבין תרבות לפראות, מרחק שאולי לא קיים כלל, ומצביע על היצר האלים החבוי בכולנו מלידה.
"ונוס בפרווה", מאת ליאופולד פון זאכר מאזוך
רומן הקאלט הזה הוליד אין ספור התייחסויות תרבותיות. סוורין התלותי והנרפה פוגש בונדה היפיפייה, הארכי-דומינטריקס, השולטת בו ביד רמה. יחסיהם מתאפיינים בתחנונים הבלתי פוסקים של סוורין שתאהב אותו, ובו זמנית, שתתעלל בו. ונדה נכנעת ומתעללת בו מתוך מיאוס. גם כקורא, מתחשק לך להכות בסוורין הנודניק, שלא מצליח להחליט מה הוא רוצה, התעללות או אהבה.
אלא שזו הגאונות הגדולה של מאזוך - סוורין מקבל את מה שהוא רוצה - שזה את התחנונים עצמם, והקורא בעל כורחו מוצא את עצמו בתפקיד המתעלל, ורוצה גם הוא להשתיק את סוורין מתוך מיאוס. חווית הקריאה מעוותת את יכולת השיפוט. מי יוצר פה את האלימות, המתעלל או הקורבן? ומדוע הרצון המשונה של סוורין ליפול לרגליה של ונדה נשמע כל כך דומה למה שהתרגלנו לשמוע על אהבה?
"ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה", מאת ד.א.פ. דה סאד
ז'וסטין היא נערה נוצרייה טובה ומחונכת, שנסיבות חייה הטראגיות הובילו אותה להתגלגל בין ידיים של גברים רעים. הם מתעללים בה ואונסים אותה, ופורצים כל טאבו מיני ומוסרי מקובל. מדי פעם הם עוצרים כדי להסביר לה את המשנה האידאולוגית מאחורי מעשיהם הפרוורטים. סאד לוקח כל דמות שאחראית לניסוח ואכיפת המוסר ומנתץ אותה: הפטרון, איש הכנסייה, אב המשפחה ועוד.
ובכל זאת, בכל פעם שז'וסטין מתגלגלת לידיו של האכזר הבא היא מזדעזעת מחדש,
עד כי הקורא תמה, כיצד היא מסוגלת עדיין להתפלא על אכזריותם של אנשים, אחרי שראתה כמעט כל אכזריות אפשרית. ז'וסטין וערכיה הדידקטיים הופכים אותה לדמות מגוחכת. לאורך כל הדיון המוסרי עם תוקפיה, אלה שמצדיקים את מעשיהם והיא שתובעת מהם להיות מוסריים, כמעט ולא נזכר הטיעון הניצח מכל, זה התובע אמפתיה ורחמים מבני אדם. כזה הוא עולמו של סאד.
"חינוך אמפתי כביקורת הניאו-קפיטליזם", מאת ד"ר חן למפרט
בספר עיון זה מנתח למפרט את התדרדרותה של מערכת החינוך בישראל בצורה מאירת עיניים. ראשית, הוא מפרט מהי אותה ההתדרדרות, שכל כך רגילים לציין אותה כמו עובדה שלא ניתן לשנות, ונותן קול לאלימות הקשה שמתחוללת במסדרונות בית הספר, ממנה סובלים תלמידים ואנשי חינוך כאחד. שנית, הוא מסביר כיצד אותה התדרדרות היא למעשה סיפור הצלחה של חינוך בכלכלה הקפיטליסטית, משום שהיא מכינה אנשים להישאר במעמד הכלכלי שהוכתב להם, ולהסתגל אל עולם מנוכר בלי סולידריות בין פרטיו. שלישית, הוא מציע פתרון מאלף, שהיישום שלו מצריך שינוי פסיכולוגי מעמיק של מערכת החינוך, ושל היכולת שלה להתבונן באמפתיה על תלמידיה ולחולל שינוי ממשי בחייהם.
ספרה החדש של מיכל פיטובסקי, "אספלט" רואה אור בימים אלה בהוצאת "כתר".
לפנייה לכתב/ת 
