מאור אדרי: דיכאון זה הכי קיץ 2012
מאור אדרי מוציא אלבום שמכתיר אותו כקול המבטיח במזרחית והוא גם מחזיר לז'אנר את מה שפעם שלט בו: שירי עצב ודיכאון. אבי שושן חושב שתיכף כולם ילכו אחריו
הפעם הראשונה שהתייחסתי כאן לזמר הצעיר מאור אדרי היתה גם בגלל חולשה בלב שיש לי לרמלאים. בתור אחד שהעביר בעיר הקשה הזו חצי מהילדות שלו, המצפון אמר לי "אבי, תעזור לו". אה, ובלי קשר, זה שהשיר שלו "לב קבור" הוא אחד הלהיטים הגדולים של שנת 2012, גם עזר.
עוד על מוזיקה מזרחית ב-ynet:
- שרית אביטן: הצלחה אמיתית או וירטואלית?
- ג'ולייטה עסוקה בלהיות מפורסמת
מצטער, אבל לירון רמתי מפחיד אותי
חצי שנה עברה מאז שסימנתי לראשונה את הילד מהשכונה כמי שהולך להיות אחד הכוכבים הבאים בתעשייה, וההימור שלי נראה ככזה שהוכיח את עצמו. אליקו הפך אותו לזמר הבית של "לב המדינה", שירים כמו "הגבר שכבש", "רוחות רעות" ו"אם את עוד אוהבת" הפכו ללהיטי יוטיוב עם מיליוני צפיות, כמות ההופעות זינקה ומתחרה עם כמה מהשמות הגדולים בארץ.
ערב יציאת אלבומו הראשון, אדרי נחשב לשם החם והמדובר בז'אנר. מה כל זה אומר? שלאנשים נמאס מכל שירי הפופ המזרחי הסתמיים שהחליפו את האגדו דו דו במסיבות הבריכה. שהעם חוזר למוטיב העיקרי בשירים מזרחיים - נשמה. בואו לא נתיפייף, העם רוצה דיכאון ואת זה, אדרי עושה מצוין.
תופעת אדרי משליכה על הז'אנר המזרחי כשכולם מחפשים להראות את הצד הדיכאוני בהם מתוך תקווה שיחשבו שהם גם עמוקים - כי עצב זה הכפיים של הקיץ הנוכחי. דודו אהרון, אייל גולן וליאור נרקיס הם חלק מהשמות. כשחושבים על זה, אי אפשר שלא להיות משועשע. הרי נרקיס התחיל יחד עם קובי פרץ ומושיק עפיה בתוך מועדונים שהכניסה אליהם הייתה מעין פרק של הישרדות כשתמיד היה אחד שבסוף הערב האש שלו כבתה.
השירים שלהם היו האימאמא של הדיכאון אבל את הפריצה הגדולה הם הביאו רק כששינו סגנון ו"השתאכנזו". והנה, מגיע ילד מרמלה שאפילו לא גדל על השירים הישנים שלהם כי בקושי נולד אז - ולא רק שעושה להם בית ספר, אלא מאלץ אותם לחזור למה ששכחו: איך עושים דיכאון אסלי. או כמו שאמר לי השבוע חבר ילדות מרמלה: "עכשיו חסר רק שקובי פרץ ומושיק עפיה יקליטו גרסה חדשה ל'כואב לי חבר' - הדואט המשותף שלהם מלפני כמה גלגולי חיים שהיה להיט ענק - והכל יהיה מושלם".
בעוד שבוע מוציא אדרי את אלבום הבכורה שלו ואני לא חושב שגם הוא מודע באמת להשפעה שלו על הז'אנר. בודדים הילדים שבאלבום הראשון מצליחים לשנות סגנון מוזיקלי ולסחוף אחריהם תעשייה שלמה, ואדרי הצליח לעשות זאת. בינתיים התקשורת הכללית מתעלמת כי אינה מודעת להצלחה ולהייפ סביבו, אני רק יכול להמליץ להם להביא מצלמות לשוק ברמלה ב-20 ביוני ולתעד את השקת אלבומו הראשון בחסות אישית של ראש העיר שתועבר גם בשידור חי אצל אליקו ברדיו.
נמשיך בדיכאון ונציג בפניכם את חיים דדון, זמר נוסף שהגיע מטבריה וגם הוא חלק מגל האדראים שמציף את התעשייה בעקבות ההצלחה של האחרון. לדדון, בן טיפוחיו של המפיק המצליח שי ראובני, יש יתרון אחד ענק – קול חזק שמזכיר את העוצמות של עומר אדם ועופר לוי. בסינגל הראשון שלו "באתי" הוא מצליח לתפוס אותך מהאזנה ראשונה ולומר לך שלילד הזה יש כישרון, אבל דווקא מפגש אקראי איתו הצליח לקלקל לי את הצפייה שכן הוא עדיין ילד שלא יודע איך ומה לומר ובואו אמר את האמת – בעולם בו למעטפת החיצונית יש תפקיד חשוב, דדון פשוט לא במשבצת הזו. בינתיים דבר אחד בטוח – כגודל הכישרון הקולי שיש לראובני ביד, כך העבודה שמחכה לו עם הבחור על מנת שיצליח.
רגע של נחת
ונסיים במלכה של הדיכאון: לפני כשבועיים בהשקת אלבום של קובי פרץ, זכיתי לקבל חיבוק חם וארוך מליאת בנאי. מעשה שהיה כך היה: לפני כשנה ראיתי איך בנאי זוכה לאהבה מהקהילה הגאה בליין המסיבות "אריסה" והחלטתי להרים את הכפפה ולראיין אותה בהרחבה. את מה שקרה לבנאי מאז אותה כתבה, נצטט בדבריה של בנאי אליי באותה השקה "אבי, אני חייבת להודות לך ואין לי מושג איך אוכל לעשות זאת כי מה שעשית בשבילי זה לא דבר פשוט" אמרה בהתרגשות.
"את הכתבה ראו המפיקים של 'חי בלה לה לנד' והם הזמינו אותי לפגישה", סיפרה לי. "לא הרבה זמן אחר כך הייתי על המטוס בדרך ללוס אנג'לס. תבין, לפני הכתבה חלמתי את הקאמבק ובזכותה אני הולכת לככב בתוכנית הריאליטי הכי מצליחה בארץ והשבוע אפילו הוצאתי דואט עם הראפרית שורטי, אז תודה רבה לך". בזכות דברים כאלה אני חושב לפעמים שיש לי את העבודה הכי טובה ומספקת בעולם. אז צאו מהדיכאון, יש חיים יפים בחוץ.
בקטנה
אם כבר הזכרתי את ליין האריסה - מסיבות מזרחיות לגייז, אז לרגל שבוע הגאווה שחל השבוע, כמה מילים מיותם פפו, מייסד הליין המצליח שהפך את כוכבי הזמר המזרחי לבני בית בקהילה ההומו לסבית: "הדברים צריכים להיאמר", הוא אומר. "ל'אריסה' השנה ללא ספק היו כמה מהמסיבות הגדולות, והמדוברות בעיר. לא רק שאלפי אנשים בילו במסיבות שלנו בתל אביב, עשינו גם ארבע מסיבות בחו"ל וצפויות לנו בקיץ עוד שלוש, אחת מהן במסגרת המסיבה המרכזית בקנדה - ולכן תמוה מאוד שהמארגנים של אירועי הגאווה בישראל החליטו להתעלם מאיתנו לחלוטין במצעד השנה. כנראה שבשנה הבאה נצטרך לתבוע שיהיו פחות אשכנזים בין המארגנים".
אני לא בקיא בקהילה או בפעילויות המתקיימות בה, אני רק יודע דבר אחד: עד ל"אריסה", היה טאבו של זמרים מזרחיים בכל הקשור לקהילה ההומו לסבית כשאמנים אף היו מתבטאים נגדם בצורה חריפה וללא מעצורים. העובדה שהם לא רק שינו את דעתם ותפיסת עולמם אלא גם מגיעים להופיע בפני קהל זה, הוא מעשה שלא היה ניתן בכלל לחשוב עליו. במילה אחת - חבל.