"קירות צדדיים": עיצוב פנים יצירתי
הדרמה הארגנטינאית "קירות צדדיים" נוגעת בניכור האורבני המדכדך בהגשה של קומדיה רומנטית. התוצאה מעניינת, אך לא חפה מטעויות וגדושה מדי בתחבולות נוסח "אמלי"
המונטאז' שפותח את הסרט הארגנטינאי "קירות צדדיים" ("Medianeras") מציג משנה סדורה אודות הכאוס האורבני שהוא בואנוס איירס. ערבוב לא סביר של בניינים בגדלים שונים שהוקמו בסמיכות האחד לשני. תפיסות ארכיטקטוניות המשתייכות לתרבויות, תקופות ותפיסות סגנוניות שונות. הכאוס הזה מומשל לאי הסדר בהתפתחותם של חיי אדם, להבדלים בין המעמדות, ולצורות חיים הדוחקות את דייריהן לתוך דירות קטנות המכונות "קופסאות נעלים".
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "קירות צדדיים"
פתיחה זו מציבה מעין מסגרת כפולה לעלילת הסרט. מצד אחד היא ביטוי להלך הרוח של גיבור הסרט – מתכנן אתרי אינטרנט בשם מרטין (חאבייר דרולאס), ומכך גם לפסימיות שגורמת לו לחיות חיים נוירוטיים ומבודדים בתוך דירתו הקטנה. השקפת עולם המבהירה את אובדן האמון ביכולת למצוא אהבה במרחב האורבני המנוכר שהוצג.
מנגד, זו לא קינה קודרת אלא קטע שיש בו אבחנה על הקשר בין המרחב והאדם שבתוכה. למרות ההיפוך הדיכאוני הקיים על פני השטח, קשה לפספס את הדמיון לפתיחה של "מנהטן" של וודי אלן (קטע ממנו אף מופיע במהלך "קירות צדדים"). האתגר איתו מתמודד הסרט הוא הפער בין המצב האובייקטיבי המדכא של חיי הדמויות אותן הוא מציג, והניסיון להכיל מצב זה בתוך סוג של "קומדיה רומנטית".
הסרט משיג מטרה זו באופן חלקי. הוא משחק עם הצופים את משחק "מתי וכיצד יפגשו השניים שנועדו זה לזו", אך משתמש בסדרת תחבולות צורניות ובדימויים סמליים שקל לנחש את השימוש הכמעט מכני שיעשה בשעת המפגש המיוחל. אם קיים ספק לגבי תחבולות אלו, הרי שהוא נובע רק מאי האמון שהסרט ימעד לתחבולות "סטודנטיאליות" (במובן הרע של המילה). אבל גם עד שזה קורה, הסרט אינו נטול בעיות.
ההשהייה עד המפגש ארוכה מדי ומדגישה את התמהמהותה של העלילה, ואת חוסר יכולתו של הסרט לפתח את הדמויות. בגלל ליקויים אלו מתקשה גוסטבו טארטו, הבמאי והתסריטאי של הסרט, להגיע לרגע המפגש שאמור להיות שיאו של הסרט ולעצב אותו כבעל ערך אמיתי.
ניכור אורבני נוסח ארגנטינה
שני גיבורי הסרט - מרטין ומריאנה (פילאר לופס דה איאלה) נסגרים בתוך העולם הקטן שהוא דירתם, אבל עוסקים, באופן אירוני, בעיצוב מרחבים חלופיים. מרטין לא רק מעצב אתרי אינטרנט, אלא מספק כמעט את כל צרכיו דרך הרשת - קניות, תקשורת וסקס. כשהוא יוצא מהבית זה בעיקר כדי להגיע לטיפול.
מריאנה היא ארכיטקטית שהקריירה שלה לא התרוממה, ובמקום זאת היא מעצבת חלונות ראווה. דירתה הקטנה גדושה בחפצים שישולבו בעיצוביה - כולל בובות גברים שהשימוש בהן במהלך הסרט מאפשר להדגים את עומק בדידותה.
הרוטינה של חיי הדמויות מוצגת בדרך שלא מאפשרת לפספס את ההגדרה של מצבן. לאורך כל הסרט הדמויות מהגגות על מצבן במונולוגים פנימיים שבלעדיהם כל שהיינו נותרים עימו הוא רצף אירועים המגדירים דיפרסיה אורבנית כרונית. המונולוגים הם מכשיר המאפשר לחוש קשר לדמויות, ולא רק להסתכל עליהן מבחוץ בעודן חוות את האירועים הנעים מהבנאלי למביך.
ללכת עם הראש בקיר
במהלך הסרט, הנע בין פרקים המתרחשים בעונות שונות של השנה, הדמויות ייצרו מספר קשרים חולפים. מרטין, שנשאר עם הכלב של חברתו כאשר היא עזבה אותו ועברה לארצות הברית, פוגש את אנה (אינס אפרון), צעירה המתפרנסת מהוצאת כלבים לסיבובים. מריאנה תפגוש את ראפה הפסיכולוג (רפאל פררו). שני קשרים שאפשר לנחש את אחריתם ברגע בו הם מתחילים.
הכרזה של הסרט מצטטת את הציורים המוכרים בסדרת "Where's Waldo?" ("איפה אפי?" – בגרסא העברית) – אותו היפסטר מאוס בחולצות פסים באדום-לבן הנבלע בתוך ערב רב של דמויות. וולדו הוא פטיש עצבני של מריאנה שיחזור בחייה ועיצוביה. מכשיר של אפיון "חמוד" של הדמות שבו גם הסרט ישתמש בכדי להגדיר את הנס של מציאת האחר בתוך הניכור העירוני (כולל סטייה לא באמת מפתיעה לסיקוונס של אנימציה).
הערבוב בין תחבולות בנוסח "אמלי" של ז'אן פייר ז'אנה, להצגת חיים שמרכיביהם האובייקטיבים מדכאים, אולי מאפשר להותיר את הסרט בגבולות של מה שיכול להיות מכונה "קומדיה" ו"רומנטי", אבל גם מפגין מידה קצת מופרזת של חנופה כלפי הקהל.
