איך זה לחיות רק עם יד אחת?

אתם בטח שואלים את עצמכם איך זה להיות בלי יד? האמת, היא שאני חיה את זה כבר 20 שנה. שמי כינרת אני בת 20 וגרה בתל אביב. נולדתי בארצות הברית ועליתי לישראל בגיל שנתיים וחצי. סיימתי את לימודי בתיכון עירוני ד' ואני משרתת בצה"ל כחיילת ביחידת עוקץ.

נולדתי בלי יד, ההסבר הרפואי הוא שכנראה היה חור בשיליה והיד שלי לא התפתחה. עד היום אני לא ממש מבינה איך זה קרה. הרבה אנשים מכירים אותי זמן מה ומופתעים פתאום שהם מבינים שאין לי יד. הם רואים שאני עושה ממש הכל, כותבת, מקלידה, עושה ספורט. אני מרגישה כמו בן אדם רגיל לגמרי וזאת גם הסיבה שהתגייסתי לצבא.

גדלתי והתחנכתי במשפחה ציונית, עבורי ההתנדבות לצבא היה חלק בלתי נפרד מהחינוך המשפחתי וחיכיתי לרגע בו אעלה על מדים. מהרגע הראשון לא היה לי ספק שאעשה את זה, כל מי שגר כאן צריך לתרום ולתת ואני נהנית מכל רגע בשירות שלי.

לפני הגיוס התרגשתי מאוד. בטירונות אפילו קיבלתי "מצטיין" והחלטתי שאני משרתת שנתיים, כמו כל חייל אחר. אני מלווה את אותה הפלוגה כבר תקופה ארוכה, הם קיבלו אותי בברכה ואני ממש נהנית בשירות שלי.

"הרגשתי בדיוק כמו כולם"

זכיתי לעשות את השירות שלי ביחידה המיוחדת "עוקץ". עוקץ היא יחידת הכלבנים של צה"ל ואני אחראית בפלוגה על כל מה שמעבר: הצ'ופרים, השיחות להורים והצרכים שעולים. אני הולכת איתם לכל מקום, גם לאימונים ולתרגילים, אם הלוחמים בשטח, אני בשטח איתם ואם הלוחמים באימון אז גם כנרת. אני ממש מרגישה שזה כמו משפחה פה.

כנרת הנדלס: "לא הרגשתי שונה, להפך, הרגשתי בדיוק כמו כולם"

לא מזמן יצא לי לרוץ במירוץ זרוע היבשה. תמיד הייתי ספורטיבית, אפילו שאין לי יד. כשהייתי קטנה, כשחיינית, הייתי מיועדת לאולימפיאדת הנכים. במירוץ רצו כ- 11,500 חיילים וקצינים מכל יחידות צה"ל, ולא הרגשתי שונה, להפך, הרגשתי בדיוק כמו כולם. זו הפעם השנייה שלי במירוץ. גם בשנה שעברה רצתי וזה הרגיש לי מאד נחמד כי זה המון אנשים. כמעט כל היחידות של צה"ל רצות במרוץ ופגשתי המון אנשים שאני מכירה. הפלוגה שלי רצה גם היא. אמנם הם רצו הרבה יותר טוב ממני אבל הגעתי לתוצאה ממש טובה.

לא הרגשתי שונה, הרגשתי כמו כל אדם אחר והבנים היו בשוק והתפלאו על הכושר

שלי. הייתי היחידה שהייתה שונה מבחינה פיסית ובכל זאת יותר בכושר מהרבה אנשים שהם "רגילים".  מבחינתי להיוולד בלי יד זה כמו לרצות להיוולד עם עיניים כחולות ולהיוולד עם עיניים חומות במקום. אני ממש לא חושבת שהעובדה שאין לי יד צריכה להשפיע על הכושר שלי. אני עושה המון דברים ביד אחת.

בחיי היום יום אנחנו נוטים להתמקד בקשיים, ברגעי ה"כאן ועכשיו", עם הזמן למדתי שהרבה יותר משתלם עבורי לחשוב בטווח הארוך. אין ספק שהסתכלות על התמונה הכוללת עוזרת לי להתמודד עם הקושי במחשבה על כך שבהמשך יהיה טוב יותר. פעם מישהו אמר לי "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"- אני לגמרי מסכימה. אתה לא יודע מתי תגיע ההפתעה הטובה הבאה.