טובת הילד קודמת לחופש דת
בית המשפט קבע כי אב יוכל לחלל את השבת עם ילדיו כשיהיו אצלו, ולמעשה דן אותם להיקרע בין שני עולמות. האם החופש התיאולוגי של ההורה חשוב מאושרו של הילד?
אתמול פורסם פסק דין מזעזע בעיניי מאת השופטת אספרנצה אלון, בבית הדין לענייני משפחה בחיפה. כבודה התירה לאב חילוני לילדים דתיים לחלל עימם בצוותא את השבת. האב טען שהוא בסך הכול "קשוב לרצונותיהם של הילדים", השופטת הייתה כנראה קשובה בעיקר למבוגרים שמתנהגים כאחרוני הדווקאיים בארגז החול, והילדים? הם כנראה שייכים בכלל לקייס אחר, תודה ששאלתם.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- צפו: הרב עובדיה מברך את רחל אטיאס
- הסובלנות נעצרת כשמדובר בחרדים/ רחלי מלק-בודה
הדתיים תוהים: איך מתמודדים עם אוננות?
כמה פעמים יצא לכם לשמוע את הטיעון "טובת הילד"? זה שהוביל אבות לקחת אחריות על ילדים שבמקרה הטוב כלל-לא התכוונו להביא לעולם, או ילדים שכלל לא שלהם וההוכחה לחפותם בגין הצאצא שהוצמד להם נשללה על-ידי בית המשפט בנימוק הדוחה אלף טענות צודקות וראויות - "טובת הילד". זאת כי תפקידו של החוק היא להגן בראש ובראשונה על אלה שאין להם יכולת לעשות זאת בעצמם, ילדים למשל.
"פתיחת הסכמים חתומים" הוא עוד תוצר פלא של פסק הדין הזה. מחר תתגרשו, תגיעו להבנות, חלקן כואבות ולא נעימות, אך בסופו של יום - הבנות. שניכם הסכמתם ושניכם חתמתם. אך מחר ישנו יום חדש ושופטת חדשה ועם קצת מזל, כל הסעיפים שגרמו לכם לזוע באי-נוחות קלה, יתאדו להם לטובת מערכה סוערת נוספת מול בן הזוג לשעבר.
קרועים בין עולמות
מה שצרם לי בכל הסיפור הקשה הזה, הוא לאו דווקא העובדה שילדים דתיים מורידים ציצית וכיפה ומחללים שבת עם אבא. אמנם אין לב הורה מאמין שלא יחמץ בקרבו בהזדהות על אף התיאור הלקוני משהו של הניסוח המשפטי היבש, אך יותר מכול, גבר רגש ההזדהות עם הילדים, מלווה בתרעומת על השופטת שרק יכולה "להמליץ" להורים להגיע לעמק השווה בכל הנוגע לזהותם הדתית-או-לא, של ילדיהם, אבל לא כופה עליהם לעשות זאת מתוקף "טובת הילד". כן, פשוט לדרוש מההורים לעשות את המעשה הראוי, המחויב מעצם היותם הורים, ולהתפשר עם כל הכאב שבדבר.
בדרך כלל, רוב ההורים מבינים לבד את הצורך להגיע לעמק השווה, עם כל הקושי הכרוך בוויתור ובהתגמשות, לטובת שביל אמצע שיכיל אותם ואת הצאצאים, וישדר להם מסר של כבוד והערכה הדדית אחד כלפי ערכיו של השני.
כל פרח "סמכות הורית" שזה עתה בקע מאדלר ינאם באוזנכם עד כמה חשוב שיתוף הפעולה בין שני הורים, גרושים או לא. עד כמה צריך לחתור ללא לאות להגיע להסכמה על אופן חינוך הילדים. החל בנושאים טריוויאליים של הכנת שיעורי בית, אייפון כן-או-לא ועד לאופנוע בגיל 16. לא פחות חשובה, אם לא יותר, זהות דתית או לא. ואם הדיסוננס "השיתופי" הזה מקשה על האם והאב, תארו לעצמכם, מה זה עושה לילדים קטנים בני 7 ו-9?
במצב הנוכחי נידונו הילדים למצוא את עצמם קרועים בין שני עולמות, לחיים שלמים של "בשר תותחים" במלחמת "בני האור בבני החושך". תגדירו בעצמכם לבד מיהו מי.
חופש דת לא קודם לאחריות הורית
כשמנסים לדמיין את חייהם של אותם שני ילדים קטנים שמוצאים את עצמם קרועים שוב ושוב בין הנאמנות ואהבה לאבא ולאמא, ענייני ציצית, כיפות
וחילולי שבת, מגלים חוויה מלאת בלבול ומבוכה, כמעט אכזרית.
כאן המקום לשאול את השאלה המתבקשת: כמה רחוק אפשר ללכת עם החופש התיאולוגי-ערכי של ההורה ומתי הוא צריך להיבלם בשל טובת הילד ואושרו? האם זה בסדר לחייב אם שלא לקחת את ביתה "לעבודה" במועדון חשפנות? או לחייב הורה שהתנצר שלא להטיף לילדיו להמרת דת?
אולי הפתרון נמצא בשליחת הילדים למוסד חינוכי המשותף לדתיים וחילונים? ואולי הוא מתחיל פשוט "בקריאה לסדר" להידברות אמתית וכיבוד מי שהיה ויישאר לעולמי עד הורה לילדנו? מה שבטוח הוא שטובת הילד צריכה להיות קודמת - גם לחופש דת וגם לחופש מדת.
